20

דכאשר האדם נאחז בטומאה, אי אפשר שבאותה שעה יהי' אצלו ההיפך שלה (טבילה) — עזיבת הטומאה, ליטהר מ­טומאה, כן הוא בנוגע ל"המתודה בדב­רים ולא גמר בלבו לעזוב" — שהתשובה והוידוי הם מעשה אחד של טהרה מ­טומאת החטא].

והטעם שבספר המצות הזכיר ה­רמב"ם רק מצות וידוי (ולא הזכיר החובה לעשות תשובה) — דלכאורה, ע"פ הנ"ל, הרי עיקר המצוה היא התשובה (גמירת הלב לעזוב), והוידוי הוא רק תוצאה מגמירת הלב וביטוי' בפה — הוא לפי שמצוה שיש בה שני חלקים, מחשבה, ודיבור או מעשה, נמנה במנין המצות ענין הדיבור (והמעשה) שבה^כ, ולא ענין המחשבה שבה.

ולדוגמא — מצות תפלה, שמורכבת משני חלקים — עבודה שבלב (כמחז"ל^כא "איזו היא עבודה שהיא בלב. . זו תפלה") ודיבור התפלה. ואע"פ שעיקר ענין התפלה הוא (לא הדיבור, אלא) המחשבה וכוונת הלב [ועד ש"תפלה שאינה בכוונה [היינו הכוונה הכללית כגון דע לפני מי אתה עומד וכיו"ב] אינה תפלה"^כב; ובמ"א נת'^כג דיוק לשון הרמב"ם בהל' תפלה^כד "חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום כו'", שגדרה של מצות תפלה הוא — ביטוי של רגש מסויים בדיבור, ובלי הרגש של "תחינה" אין משמעות ב­אמירת תיבות התפלה] — מ"מ נחשבת מצות תפלה כמצוה שבדיבור^כה, וזהו פשטות פירוש הלשון "יתפלל" — שקאי על הדיבור שבתפלה. ובמנין המצות שבריש ס' היד^כו נקט הרמב"ם "להתפלל אליו" (וכן בריש הל' תפלה "מצות עשה להתפלל בכל יום") — כי במנין המצות מונים את ענין הדיבור שבתפלה, ולא את הכוונה שבה^כז.

ב. והנה ע"ד הנגלה, מג' ביאורים הנ"ל — נראה יותר הביאור השלישי.

דהנה על שיטת המנ"ח שלהרמב"ם אין חובה לעשות תשובה — קשה, שהרי בכותרת להל' תשובה מפורש (כנ"ל) "מצוה עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה", הרי שגם לה­רמב"ם יש מצוה לשוב מחטאו. וכן נקט גם רבינו הזקן באגרת התשובה שלו^ט,

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org