19

היא עזיבת החטא בלבד. . דהיינו שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן במ"ע הן ב­מל"ת". ונמצא, שאין התשובה אלא ענין של קבלת מצות (שמקבל עליו לקיים תרי"ג מצות), וא"כ היא מ"הציוויים הכוללים", כי אין בה חידוש ו"מעשה מיוחד" שאינו נכלל בקיום שאר המצ­וות, ובלשון הרמב"ם^י "לא צוה לעשות דבר זולת מה שידענו".

ולכן מנה הרמב"ם רק מצות וידוי במנין המצות, כי וידוי (דהיינו החיוב לבטא בשפתיו גמירת הלב לעזוב כו'^יא) הוא "מעשה מיוחד" שאינו נכלל בשאר מצות התורה.

ג) בקרית ספר^יב מעתיק לשון ה­רמב"ם בכותרת להל' תשובה (שגם הן נכתבו ע"י הרמב"ם^יג) "שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה", ומפרש: "ה­תשובה והוידוי מצוה אחד^יד היא שאין וידוי בלי תשובה כי מי שמתודה ואינו גומר בלבו לשוב מחטאתו הוא כטובל ושרץ בידו (כהובא ברמב"ם בהל' תשו­בה פ"ב^טו) והוידוי הוא גמר התשובה".

ביאור דבריו: תשובה ווידוי הם שני חלקים של מצוה אחת — תשובה היא חלק המחשבה שבה, הגמירה בלב לעזוב ("שלא יעשהו עוד"^טז), ווידוי הוא חלק הדיבור, בלשון הרמב"ם^ח ש"צריך להת­וודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו", היינו לבטא בשפתיו מה שנגמר בלבו. ועפ"ז מובן, שמצות וידוי כוללת החובה לשוב^יז, שהרי בלי התשובה בלב אין תוכן לוידוי.

[ועפ"ז מובן הטעם שהביא הרמב"ם^טו דוגמא ל"מתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב — הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שיש­ליך השרץ", דלכאורה, מהו הצורך ב­דוגמא זו, והול"ל סתם שוידוי בלי עזי­בת החטא אינו מועיל.

אלא שדוגמא זו מבארת גדר התשו­בה: כשם ש"טובל ושרץ בידו" אין כאן ענין צדדי הגורם שהטבילה לא תועיל (כמו חציצה^טו, או מחוסר זמן וכיו"ב, שהם תנאים צדדיים שהטבילה זקוקה להם^יח), אלא זהו היפך ענין הטבילה,

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org