וההדגשה ד"אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר" היא בשתיהן: בחלוקה הא' — החידוש וההדגשה שהמדובר בלאוין ולא בקיום מצות, אבל — דברים שהן הווים ותמידיים, שכ"א חורש שדהו וזורעה, וכל פעם שאדם חורש שדהו, ואינו חורשה בשור וחמור, הרי אף שאין מתאים כ"כ לומר ע"ז שהוא עושה מצוה, הרי הוא מקיים מצות "לא תחרוש בשור ובחמור"; וכן בכל פעם שהוא זורע שדהו ואינו זורע כלאים הוא מקיים הלאו ד"לא תזרע כלאים"לז;
ולכן כתב רש"י "אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר", שאין כוונתו שמצות שניתנו לקיימם בעפר הם בריבוי, אלא שאין חשבון במצות שהאדם מקיים בשייכות לעפר (כיון שכ"א ממצות אלו קיומם רגיל ביותר).
ועפ"ז יובן עוד שינוי, דבמדרש הובא "לא תזרע כרמך כלאים" ורש"י העתיק "לא תזרע כלאים"לח סתם, ובפשטות הכוונה להכתוב בקדושיםלט דקאי בכל זריעת כלאים ולא רק כלאי הכרםמ. והטעם: במדרש שמונה המצות שבעפר, נקט הזריעה החמורה שבהם "לא תזרע כרמך כלאים" — שיש בזה כמה לאויןמא, וגם כשזורע כלאים נאסר בהנאה כמ"שמב "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם"מג, אבל ברש"י שבא להדגיש "אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר" כתב "לא תזרע כלאים" סתם, כי "לא תזרע כרמך כלאים" אינו דבר הרגיל וההוה כמו זריעת שדה שהיא דבר ההווה ורגיל יותרמד.
וכן בחלוקה הב' "אפר פרה ועפר סוטה": החידוש וההדגשה במצות אלו הוא גם בזה ש"אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר". ולכן גם בזה שינה רש"י מהמדרש, שבמדרש מביא הפסוקים "ואסף איש טהור את אפר הפרה"מה, "