23

כתב הרמב"ם^כח "מפני חומרתה אין מזלזלין בה", ולא כטעם שבש"ס^כג "שלא יהא כל אחד ואחד הולך. . ושורף פרה אדומה לעצמו".

[ויש לבאר הטעם, ע"פ דיוק לשון הרמב"ם^כט (בדין טומאת ע"ה) ש"ע"ה. . ה"ה בחזקת טמא", ולא כתב שחכמים גזרו עליו טומאה^ל. ויש לפרש כוונתו, שגזירת חכמים אינה רק מחשש טומאה (טומאת ספק), אלא הטילו על ע"ה חזקת טומאה^לא, דכיון "שאינן בקיאין בדקדוקי טהרות וטומאות" (כמ"ש אח"כ^כט בטעם שאין נאמנין על הטהרות) לכן הן בחזקת טומאה. ולכן ס"ל להרמב"ם שמצד חשש דאיבה (וכיו"ב) לא היינו מפקיעים חזקה זו, אלא רק משום שמפני חומרתן אין מזלזלים בה, ולכן "הרי זה בחזקת טה­רה"^כט].

וא"כ — צ"ע איך אפשר לומר, שלה­רמב"ם "עיקר הטעם" של טהרת ע"ה ברגל הוא ד"הוה אתו לאינצויי והי' כל אחד ואחד עושה במה לעצמו"?

ד. יש שתירצו^לב דברי הרמב"ם, ד­מ"ש "שהכל מטהרין עצמן" — "פירוש מטומאת מת ואין להם אלא טומאת ע"ה דהויא דרבנן והתירוה ברגל דוקא משום שמחת יו"ט אבל אחר הרגל מטבילין הכלים מחמת טומאת ע"ה".

ובפשטות י"ל כוונתו ע"פ מ"ש הרמב"ם (לקמן^לג) ש"ע"ה שאמר טהור אני מטומאת מת כו' נאמן ומטבילין אותו משום טומאת ע"ה בלבד, וצריך הערב שמש ואינו צריך הזאה". והיינו, שבחזקת טומאה של ע"ה — ב' פרטים: א) שלא נזהר מטומאת מת^לד, ב) גזרו ש"עמי הארץ עצמן כזבין לטהרות"^לה, וע"ה נאמן על טומאת מת (לומר טהור אני מטומאת מת) אבל אינו נאמן שהוא טהור (לגמרי) (שלא יהי' כזב לטהרות). וכן ברגל, שגם ע"ה מטהר עצמו מטומאת מת (ונאמן ע"ז) אבל לא בנוגע לטומאת ע"ה (שהוא כזב לטהרות).

וזוהי כוונת הרמב"ם, שהטעם שברגל לא חיישינן לטומאת מת (שהיא טומאה חמורה) הוא לפי "שהכל מטהרין עצמן" (ובנוגע לטומאה זו ה"ה בחזקת טהרה, ולא היינו מטמאים אותו אחרי הרגל למפרע), אבל עדיין נשאר דין טומאת ע"ה, והטעם שלא גזרו טומאה זו ברגל הוא רק מפני "שמחת יו"ט"^לו (אבל לא שהוא טהור בעצם).

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org