א. בסוף פרשתנו נאמרא: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי גו' ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן". ואמרו רז"לב שכתוב זה בא ללמדנו "שלא נחשדו (ישראל) על העריות" — "להודיעג שבחן של ישראל שלא הי' ביניהם אלא זה ופרסמו ופרטוד הכתוב, ועליהם מפורש בקבלהה גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום", וכמובא גם בפרש"יו "ושם אמו שלומית בת דברי, שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו לומר שהיא לבדה היתה כו'".
והנה גם לפי דרשה זו לא הי' הכשלון של שלומית בת דברי בזדון, וכמו שהוכיח ברא"ם כאן מדברי רש"י בפ' שמותז "דממה שכתב. . גבי מכה איש עברי שבעלה של שלומית בת דברי הי' ונתן עיניו בה ובלילה העמידו והוציאו מביתו והוא חזר ונכנס לביתו ובא על אשתו כשסבורה שהוא בעלה וחזר האיש בביתו והרגיש בדבר וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר הי' מכהו ורודהו כל היום, משמע שמוטעת היתה ולא רצונית"ח.
ועפ"ז מובן גודל שבחן של ישראל שנלמד מכאן, דזה ששאר נשי ישראל לא נכשלו בזה היינו שלא הי' אפילו באופן של אנוסה או מוטעתט.
ולכן משמיענו הכתוב "ושם אמו שלומית בת דברי" — אף שאין זו דרכה של תורה לפרסם ולהודיע גנותן של ישראלי, וכ"ש בנדו"ד שהמדובר בשגגה — שאין המטרה לפרסם גנותה של אשה ישראלית ח"ו, אלא להיפך, לפרסם שבחן של ישראל, שהכשלון בעריות הי' מושלל אצלם לגמרי (אפילו לא בשוגגיא ובאונס)יב.