ביישם", והיינו שבעצם לא נטהרו ברגל (וכלשונוכ "לא שטהרתן טהרה אלא שברגל הכל חברים", "לא מפני שטהורין הן"), אלא שחכמים הפקיעו גזירתן לימי הרגל כדי "שלא לביישם" (דהם אמרו והם אמרו), ולפי טעם זה מובן מדוע לאחרי הרגל הרי הם טמאים למפרע (כיון שטהרתן ברגל אינה טהרה, ולא טהורין הן), אבל לפי טעמו של הרמב"ם קשהכא.
ג. במשנה למלךכב תי', שגם להרמב"ם "עיקר הטעם הוא לפי שחכמים לא רצו לגזור טומאה על ע"ה ברגל משום שהכל מתקבצין בירושלים ואם היינו גוזרים עליהם טומאה הוה אתו לאינצויי והי' כל אחד ואחד עושה במה לעצמו, ומצאו טעם להיתר זה לפי שהכל מטהרין עצמן ברגל אבל לאחר הרגל שבטל הטעם חזר הדבר לעיקרו".
ובפשטות כוונתו לביאור הגמ'כג בטעם נאמנות ע"ה על הקודש כי אם "לא נקביל מינייהו הויא לי' איבה. . הכל נאמנים על טהרת יין ושמן (לקבל מידם יין לנסכים ושמן למנחות. רש"י) כל ימות השנה כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו" — וס"ל שזהו גם טעם הדין דע"ה נאמן על הטהרה ברגלכד.
אבל אינו מובן כ"כ תירוץ זה, שהרי לדבריו "עיקר הטעם" חסר מן הספרכה.
ועוד: בטעם הדיןכו שעמי הארץ "נאמנים הן על טהרת יין ושמן של נסכים", כתב הרמב"םכו "הרי זה בחזקת טהרה מפני חומרתו נזהרין בו", והיינו שהרמב"ם לא נקט הטעם הנ"ל שבגמ' שזהו משום "איבה. . שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו", אלא לפי ש"מפני חומרתו נזהרין בו"כו, ולכן מדייק לומר "הרי זה בחזקת טהרה" (ולא שהיא תקנת חכמים סתם). ועד"ז בטעם נאמנות ע"ה "על טהרת פרת החטאת"