התרומה בשעת הגיתות והבדים"ח, שלא אמרינן שלאחרי הגתות התרומה טמאה למפרע (והיינו לפי שבשעת הגתות יש להם חזקת טהרה, "מפני שכל העם מטהרין עצמן"), וכן הי' צ"ל גם בנדו"ד ש"הכל מטהרין עצמן", שמה שנגעו בו בשעת הרגל צריך להשאר בטהרתוט גם לאחר הרגל.
ב. והנה במקורו של דין זה (שכל ישראל חברים הן ברגלים) במס' חגיגהי הובא רק לימוד מקרא — "דאמר קראיא ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים (בפלגש בגבעה כתיב, שנאספו כל ישראל בגבעה. רש"י) הכתוב עשאן כולן חברים" (ורגל שעת אסיפה הוא. רש"י) [ובירושלמייב הובא ע"ז כתוב אחר "ירושליםיג הבנוי' כעיר שחוברה לה יחדיו, עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים, מעתה אפילו בשאר ימות השנה. . בלבד בשעה ששםיד עלו שבטים"] — ולפי טעם זה יש מקום לומר שזהו רק לזמן הרגל, אבל לפי הטעם שברמב"ם צריך ביאור כנ"ל, וא"כ צ"ב למה הביאו.
ואע"פ שהלימוד מקרא הוא אסמכתא בלבדטו, שהרי כל טומאת ע"ה אינה אלא מדבריהן (ובודאי ישנו טעם על הפקעת הגזירה בשעת הרגלטז) — לא הי' לו להרמב"ם להביא טעם לדבר כלליז, שהרי לכאורה אין בו ביאור מספיק לדין טהרת ע"ה ברגל, שלאחרי הרגל טמא למפרעיח.
והנה רש"ייט נקט טעם אחר, שכתב "דכל ימות הרגל אישתראי שלא ל