24

אבל גם פירוש זה קשה להעמיס ב­דברי הרמב"ם, שסתם וכתב "טומאת ע"ה ברגל כטהרה כו' שכל ישראל חברים כו' מפני שהכל מטהרין עצמן כו'", ופשטות משמעות לשונו, שזהו טעם ע"ז שאין טומאת ע"ה ברגל, ולא רק שלילת טומ­את מת (ובפרט שהרמב"ם לא הזכיר כאן טומאת מת).

ועוד: גם לפי ביאור זה העיקר חסר מן הספר, דהו"ל להרמב"ם לפרש הטעם שהפקיעו חכמים טומאת ע"ה ברגל ("מ­שום שמחת יו"ט").

[ובפרט שלעיל^לח בדין שבירושלים נאמנים ע"ה על כלי חרס, פירש הרמב"ם הטעם "ומפני מה הקלו בהם מפני שאין עושין כבשונות בירושלים", ולמה לא פירש גם בנדו"ד הטעם לקולא זו (מפני שמחת יו"ט)].

ה. ויובן זה בהקדים החילוק בין הבבלי והירושלמי (שהובא לעיל ס"ב) — שבבבלי הובא הכתוב "ויאסף גו' כאיש אחד חברים", ובירושלמי — הכתוב "כעיר שחוברה לה יחדיו".

ויש לעיין בטעם שהביא הבבלי הכתוב ד"ויאסף גו' כאיש אחד חברים", שמדבר בגבעה (ואינו שייך לזמן ה­רגל^לט) — ולא הכתוב שהובא בירושלמי שמדבר בירושלים (ששם עולים לרגל^מ).

ויש לומר, שיש חילוק בין ב' ה­דרשות בעצם טעם וסיבת הדין^מא:

להירושלמי עיקר הטעם שכל ישראל חברים ברגל הוא מפני שנמצאים בירו­שלים (בשביל עלי' לרגל). ולפ"ז י"ל, שטעם הדין הוא, דכשם שיש דברים שמחמת חומרתן אפילו ע"ה נזהרים בהם (כמו טהרת פרה, ויין ושמן של נסכים), עד"ז בנוגע לעיר ירושלים ("בשעה ששם עלו שבטים"), דכיון ששם הוא ביהמ"ק ומקום אכילת קדשים, לכן נזהרים שם ביותר^מב [ולכן קס"ד "מעתה אפילו בשאר ימות השנה" (שכל השנה כולה יש לע"ה דין חבר בירושלים), ולמדין מקרא "בל­בד בשעה ששם עלו שבטים", דרק אז נזהרים ביותר].

משא"כ להבבלי שהביא קרא ד­"ויאסף גו'" המדבר בגבעה, אין זה מצד קדושת העיר ירושלים, אלא מפני ענין אסיפת בנ"י^מג, ד"רגל^מד שעת אסיפה הוא" (וכמפורש ברש"י^מה "בכל זמן שישראל נאספים למקום אחד קרי להו חברים" — לאו דוקא האסיפה בירושלים^מו).

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org