ויש לומר, שזהו החילוק בין בעל ראי' אחת ובעל שתי ראיות: בעל ראי' אחת מרמז על הרע ("חולי") שניתן בכל בני אדם ע"י חטא עה"דיח, ובעל שתי ראיות הוא הרע שנתוסף בהאדם ע"י שמגרה יצרו עליו.
ועפ"ז מובן גם הטעם שבעל ראי' אחת טמא אפילו באונס ואילו בעל שתי ראיות אינו טמא אא"כ הראי' (השנית) היא ברצון:
הרע הנמצא באדם מצד זוהמת הנחש אינו ברצונו ובחירתו, ואין בידו לבטלו. וכמו שמבאר אדמו"ר הזקןיט הא שאמרו חז"לכ "ד' מתו בעטיו של נחש", שלא הי' בהם שום חטאכא ומתו רק מפני חטא עץ הדעת (שהי' בסיבת עצת הנחש) — שאין זה רק (כפשטות הענין) שמתו מפני ש"נגזרה גזירת מיתה על כל תולדותיו של אדם הראשון"כב, אלא לפי שע"י חטא עץ הדעת ניתנה "זוהמא" בכל אדם (כנ"ל), ולכן, "אע"פכג שהם צדיקים גמורים מ"מ נשאר בם עדיין איזה שמץ מזוהמת הנחש שלא יכלו להסירו מכל וכל" (וכיון שיש בהם טומאה וזוהמא, לכן יש בהם ענין המיתהכד).
וזהו התוכן הפנימי של טומאת "בעל ראי' אחת", ד"מהו תורתו — ואשר תצא ממנו גו', הרי הוא כבעל קרי טמא טומאת ערב"א — אע"פ שגם זב בעל ראי' אחת הוא ענין של חולי:
כיון שזוהמת הנחש נמצאת בכל אדם באופן שאינו יכול להסירה מכל וכל, לכן יש ענינים של רע וטומאה הבאים על האדם שלא ברצונו ואינו יכול למנוע א"ע מהםכה. וכיון שמקורו של רע זה הוא מזוהמת הנחש שיש בו בטבע בריאתו ואין זה ברצונו ובחירתו להסירו מכל וכל, לכן ה"ז כמו טומאת קרי ולא כטומאה חמורה דזב.
ונמצא, שב' הקצוות בטומאת בעל ראי' אחת — מחד גיסא היא טומאה קלה (רק טומאת ערב ואינו מטמא מושב ומשכב), ולאידך הטומאה היא אפילו כשהראי' היא באונס — הם מאותה הסיבה: הטומאה היא גם באונס, כי גדרה של טומאה זו קשור עם הרע שאינו תלוי ברצון ובחירת האדםכו,