משא"כ בעל שלש ראיות אינו חייב בקרבן אא"כ היתה הראי' הראשונה (כמו השני') ברצוןד [וכמבואר בגמ'ט, דזה ששנינו (במשנהי) "ראה ראי' ראשונה בודקין אותו" (אם היתה באונס) — אף שבעל ראי' אחת טמא גם באונס, ולמאי נפק"מ בדיקה זו — הוא "לקרבן", "דאי קמייתא באונס לא מצטרפא לשלש לחייבו קרבן"יא].
וצריך ביאור, מדוע הראי' השלישית דבעל שלש ראיות מחייבת קרבן גם אם היא מחמת אונס [דלא כבעל שתי ראיות, דראי' שני' צ"ל ברצון דוקא, כנ"ל); ולאידך — הראי' הראשונה שלו (משלש הראיות) צ"ל ברצון דוקאיב [דלא כבעל שתי ראיות, דגם אם הראשונה באונס, טמא בראי' שני' (כשהיא ברצון)].
ב. ויובן זה ע"פ ביאור שלשת אופנים אלה בעבודה רוחנית:
ענין ה"זוב" הוא חולי, כמבואר ברמב"םיג, דיש טומאה היוצאת מהגוף באופן טבעייד, אבל זוב הוא הטומאה היוצאת מצד חולי.
והחילוק בעבודה בין שני אופנים אלו: הטומאה היוצאת מגוף האדם מורה על הרע שיש באדם, שיש בו שתי חלוקותטו: א) רע טבעי הנמצא בו מצד עצם הבריאה, שכך נברא האדם שנשמתו הקדושה מלובשת בגוף גשמי וחומרי, עם יצר הרע (כמ"ש*15 "כי יצר לב האדם רע מנעוריו") — כדי שיהי' ענין הבחירה; ב) רע שלא ע"פ טבע הרגיל, שהוא כמו חולי — שע"ז ארז"לטז "חולי זה יצר הרע" — הרע שנתוסף בהאדם ע"י החטא.
והנה ב"רע" זה גופא שנתוסף ע"י החטא — יש ב' ענינים: א) ע"י חטא עץ הדעת נתוסף רע בכל בני אדם, והוא "זוהמת" הנחש שניתנה בחוה (כמחז"ליז "הטיל בה זוהמא") ועל ידה — בכל בני אדם. ב) זה שהאדם מגרה יצרו עליו, שעי"ז נתוסף אצלו רע, יותר ממדת הרע שיש בו מצד חטא עה"ד.