45

ומטעם זה גופא טמא רק בטומאה קלה (טומאת ערב כו').

וכ"ז בבעל ראי' אחת, אבל זב בעל שתי ראיות, היינו, שמגרה את יצרו עליו יותר מהרע הטבעי (שאינו יכול להסירו מכל וכל), הרי טומאה זו היא רק כש­הראי' אינה באונס^כז, ואזי טמא בטומאה חמורה, טומאת שבעה כו'.

ג. ויש לומר, שענין בעל שלש ראיות הוא — שהוחזק בטומאה, והיינו שגירה יצרו על עצמו כ"כ עד שהרע נקבע בו באופן של "חזקה".

וזהו גם הטעם שדין זה הוא גם אם ראי' השלישית היא מחמת אונס, דיש לומר, שזהו ע"ד מ"ש הרמב"ם^כח ד"אפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו" [וכמו שמבאר שם בארוכה לענין פרעה, דזה שחיזק ה' את לב פרעה אינו סתירה ל"עיקר גדול"^כט דבחירה חפשית, "לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל כו' נתן הדין למנוע התשובה ממנו כו'"].

וכמבואר בספרים^ל בענין "ממשלת זדים", דכאשר האדם משקיע את עצמו הרבה בעניני רע ר"ל, אזי נכנע תחת ממשלת הרע, דגם כאשר רוצה כבר לי­פטר מממשלת הרע אין ביכולתו להתגבר על הרע, ו"נאנס" לעשות את רצון ה­יצה"ר.

ולכן אף שראי' זו היא באונס, הרי כיון שתחילתו ברצון^לא, נענש גם על האונס הבא אח"כ, כיון שהוא גרם לאונס זה ע"י פשיעתו בתחילה.

ועפ"ז מובן בפשטות זה שבעל שלש ראיות אינו חייב קרבן אלא א"כ ב' ראיות הראשונות (כולל הראי' הא') היו ברצון [דלא כבעל שתי ראיות, שטמא טומאת שבעה גם אם ראי' ראשונה היתה באונס] — כי ענין זה, שהאדם הוחזק בטומאה עד כ"כ שכבר הוא בגדר אנוס תחת יצרו (ומענישים אותו גם ע"ז) הוא רק אם "עבר ושנה"^לב, ב' ראיות

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org