הלשון שהקב"ה מדבר בו, מ"מ חל ע"ז הגדר דדברי תורה, וכשאדם מוציא מפיו עניני תורה בלשונות האומותכה, ה"ז מוציא מפיו "דברי תורה" (ואסור לדברם קודם ברכת התורה, וכו').
[ויש לומר, שמעין זה מצינו גם בתורה גופא, שיש בה מלשונות העמים, כמוכו: "יגר שהדותא", "טוטפות" ועוד — שהטעם שתיבות אלו נכללו בתורה (שהיא כולה "מפי הגבורה"), הוא כדי שתחול קדושת התורה על תיבות אלו, שעי"ז נעשו לשונות האומות מוכשרים "להעביר" על ידם דברי תורהכז, ומעין זה נמשך בכללות הלשונות כאשר לומדים בהם תורה].
והטעם שענין זה נעשה ע"י משה רבינו דוקא הוא, כי כל עניני תורה נמסרו לבנ"י ע"י משה דוקא, "משה קבל תורה מסיני"כח, ועד שאמרו חז"לכט ד"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה מסיני". וכן בענין זה, שחלות שם תורה על דברי תורה הנאמרים בשבעים לשון יכולה לבוא רק ע"י משה.
ג. עפ"ז יש לבאר עוד ענין שמצינו בנוגע לתרגום התורה בשבעים לשון — שלאחרי שפירש משה רבינו את התורה בשבעים לשון, צוה "משהל וזקני ישראל את העם. . ביום אשר תעברו את הירדן גו' והקמות לך אבנים גדולות גו' וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב", ואמרו רז"ללא — והובא בפרש"ילב — "בשבעים לשון", והיינו שנוסף ע"ז שפירש להם התורה בשבעים לשון בעל פה, צוה*32 שיכתבו את התורה בשבעים לשון.
וע"פ משנת"ל מובן הטעם ששניהם צ"ל: דהנה הרמב"םלג פי' שהכתיבה היתה "בכתיבת כל אומה מאלו האומות". ונמצא שאין החילוק בין הא ד"בע' לשון פירשה להם" וכתיבת התורה בע' לשון רק אם הי' זה בע"פ או בכתב, אלא גם כשהמדובר הוא רק בלשון האומות או