39

ב. ויש לומר הביאור בזה:

ידוע מ"ש הרמב"ן^יב אודות לשון הקו­דש, "שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. . הוא הלשון שהקב"ה. . מדבר בו"; ועפ"ז, כיון שענינה של תורה הוא — תורת ה', "אשר נתן לנו את תורתו"^יג, לכן, הי' צ"ל לכאורה לימוד התורה בלשון הקודש דוקא, הלשון "שהקב"ה. . מדבר בו".

ולא רק בנוגע לתורה שבכתב, ש­גדרה הוא — כשמה — הכתב, דיוק האותיות לא חסר ולא יתיר, כפי שניתנה מפי הגבורה (ועד שהקריאה בתושב"כ (אע"פ שאינו מבין) נחשבת לימוד התו­רה^יד), הרי ודאי שמקום לומר שקריאת תורה שבכתב היא דוקא בלשון הקודש^טו (הלשון שבה ניתנה מפי הגבורה^טז).

אלא אפילו בנוגע לפירוש התורה וכללות תושבע"פ, הגם שלכאורה נוגע ההבנה (שלכן אם אינו מבין מה שלומד "אינו נחשב לימוד כלל"^יז), מ"מ, הרי הרהור לאו כדיבור דמי^יח, ויש כמה דינים החלים על הדיבור בד"ת^יט (גם ב­תורה שבע"פ), כמו האיסור לדבר בד"ת כשהוא ערום (משא"כ הרהור מותר)^כ; פסק אדה"ז^כא שאין מברכים ברכות התורה על הרהור בד"ת אלא רק על דיבור דת"ת, ועוד.

וכיון שגם תושבע"פ היא "מעם ה'"^כב, תורת ה' — מקום לומר, שהשם וגדר ד"דברי תורה" חל רק על דיבורים שהם בלשון שהקב"ה מדבר בו, היינו לה"ק^כג.

וזו היתה פעולת משה רבינו, שע"י שהוא פירש את התורה בשבעים לשון — חל שם "תורה" על דברי תורה הנלמדים ע"י בנ"י בשאר לשונות^כד. דהגם שאין זה

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org