[ויש לומר נפק"מ בין ג' האופנים הנ"ליז [(א) הוא רק שלילה ד"אל ישנה", (ב) הוא דין חיוב, להתנהג כאנשי המקום, (ג) שנעשה כאחד מאנשי המקום]: לאופן הא', לא זו בלבד שמספיק שרק נראה שנוהג כאנשי המקום, אלא שלא איכפת לן הסיבה להנהגתו, אם הנהגתו אינה באופן שונה מאנשי המקום ה"ז מספיק (כיון שלא תתעורר מחלוקת עי"זיח); לאופן הב' — צ"ל סיבת ההנהגה מפני שרוצה להשתוות אל אנשי המקום (שאז מקיים "הלך בנימוסה"), אבל מספיק שיתראה*18 לאנשי המקום שהוא משתווה אליהם; ואילו לאופן הג' צריך להתנהג כן מצ"ע, כי עליו להיות כמותם].
ג. ויש לומר, שפלוגתא זו (בין הגמרא, שמו"ר וב"ר) היא גם בגדרו של העדר אכילת משה רבינו בהר — שע"פ הלכה אי אפשר לאדם לחיות בלי אכילה יותר מז' ימים, וכפסק הרמב"םיט שהנשבע שלא יאכל כלום שבעת ימים היא שבועת שואכ — שיש לבארו בג' אופנים:
א) כביאור הרמב"ם במו"נכא, שכתב: "מי שישים כל מחשבתו אחר שלמותו באלקיות והוא נוטה כולו אל השם יתעלה. . מפנה מחשבתו מזולתו. . מהם אשר באו אל בית המלך וזאת היא מדרגת הנביאים, יש מהם מי שהגיע מרוב השגתו ופנותו מחשבתו מכל דבר זולתי הש"י עד שנאמר בו ויהי שם עם ה' וגו'. . ומרוב שמחתוכב במה שהשיג לחם לא אכל ומים לא שתה, כי התחזק השכל עד שנתבטל כל כח עב שבגוף" — שלאופן זה נמצא, שזה הי' כענין טבעי (וכמבואר במפרשיםכג "כי לא הרגיש שום רעב ולכן לא אכל").
[ועפ"ז צריך לומר, דזה שנפסק להלכה שהנשבע שלא יאכל ז' יום ה"ז שבועת שוא, הוא לפי שהתורה על הרוב תדברכד, אבל תתכן מציאות ע"פ טבע שהגוף אינו צריך לאכו"ש יותר מז' יום, כמשה רבינו בהר].
ב) בעלותו בהר עם ה' נשתנה טבע גופו להיות כמו מלאך באופן שלא הוצרך לאכילה ושתי' (כמו שמלאכים אין צריכים אכו"ש)כה.