173

אלא אוכלין ושותין ממש מפני כבודו של אברהם^י, ופליגא אדהכא" — שע"פ הנ"ל, אין כוונת התוס' שפליגי אם אכלו בפועל או רק "נראין^יא כאוכלין", אלא זוהי פלוגתא בהלכה^יב. דהגמרא ס"ל שהוא רק שלילה, ד"אל ישנה אדם מן המנהג", ולכן מספיק הא שהמלאכים "נראין כאוכלין" כדי שלא תהי' מחלו­קת^יג; משא"כ להסדר אליהו רבה הוא חיוב להתנהג כמנהג המקום, ולכן היו צריכים לאכול ולשתות ממש.

והמדרש, דס"ל (כנ"ל) שהוא חיוב ("הלך בנימוסי'"), כתב (כמו הסדא"ר) "ואכלו ושתו" (ורק ר' יוחנן פליג ואומר "נראין כאוכלין ראשון ראשון מסתלק"), שאכלו ושתו ממש. ועפ"ז מובן דיוק לשון המדרש בנוגע להעדר אכילת משה בהר — "למעלה שאין אכילה ושתי', עלה משה ונדמה להם" (ולא כלשון ה­גמרא "ולא אכל לחם"), כי אין מספיק רק שלא יאכל, אלא צ"ל באופן דחיוב, ש"נדמה להם".

ב. והנה מאמר רבי תנחומא שבמד­רש הובא גם בב"ר^יד, ושם הלשון: "עלת לקרתא הלך בנימוסה למעלה שאין אכי­לה ושתי' עלה משה למרום ולא אכל שנאמר^טו ואשב בהר ארבעים יום ואר­בעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, אבל למטה שיש אכילה ושתי' והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו וכי אוכלין היו אלא נראין כאוכלין ראשון ראשון נסתלק".

הרי ששם הלשון "ולא אכל" כבגמרא (ולא "ונדמה להם" כבשמו"ר). ועוד, במדרש מסיים "וכי אוכלין היו אלא נראין כאוכלין כו'", והיינו שאין זו דיעה בפ"ע (כבשמו"ר שזוהי דעת ר' יוחנן) אלא המשך למאמר זה.

אבל לאידך גם שם הלשון "עלת ל­קרתא הלך בנימוסה", שהיא לשון חיוב, דלא כל' הש"ס.

ויש לומר, ששיטת הב"ר היא שיטה שלישית, כי הא ד"אזלת לקרתא הלך בנימוסי'" יש לפרש בב' אופנים: א) זהו דין בהנהגה בפועל^*15, שיש להתנהג כ­מנהג המקום, ב) שאין זה ענין של הנהגה לחוד, אלא שחלים עליו גדרי מקום זה^טז, שנעשה כאחד מאנשי המקום, וב­מילא עליו לנהוג כמנהג המקום.

וזוהי נקודת החילוק בין השמו"ר ש­מדייק שמשה רבינו "נדמה להם" והב"ר שנקט רק שמשה "לא אכל": להב"ר יסוד הדין לנהוג כמנהג המקום הוא ענין של הנהגה לבד ולכן מספיק שמשה רבינו "לא אכל", ולהשמו"ר הוא דין וחיוב שמאחר שנעשה כאנשי המקום מחויב ל­נהוג כמנהג המקום, ולכן מדגיש ש"נד­מה להם", וכדלקמן.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org