ולכאורה אין זה מובן: מאי שנא הנאת הגוף מהנאת ממון — הרי בשניהם נהנה האדם מן עוה"ז, עליו נאמר, כנ"ל "לה' הארץ ומלואה", ולמה אינו מועל ע"י ש"נהנה מקדשי שמים" כשהוא נהנה הנאת ממון בלא ברכהכז?
[ועם היות שמצינו כו"כ מצות הנעשות בנכסי האדם, ומטרתן היא (כמבואר בספרי טעמי המצות) להחדיר בהאדם את ההכרה ד"לה' הארץ ומלואה" (וכמו מצות שמיטה (שנה זו*), שענינה "שיראה ממעשה האדם. . כאילו אין דבר מיוחד ברשותו רק שהכל ברשות אדון הכל"כח; וכן מתנות כהונה, מעשרות וכו' — שתוכנם "למען דעת שהכל שלו"כט) — מ"מ מובן ופשוט שאין הענין דומה כלל לברכת הנהנין, שהרי המצוה היא שהאדם ברצונו יפקיר שדהו בשמיטה וכו'.
ולהעיר אשר מצות אלו הן בנוגע חלק מנכסי האדםל, משא"כ דין ברכות הנהנין הוא — שאסור ליהנות שום הנאה (ואפילו כל שהואלא) בלא ברכה. ולכאורה אינו שייך לנדו"ד].
וע"פ משנת"ל — בההבדל בגדר בעלות האדם על ממונו או על נפשו וגופו — יש לומר:
בנוגע לנפשו וגופו של אדם, שהם "קנין הקב"ה" באופן שאין לאדם בעלות עליהם, הרי גם הנאות שלהם הן כמותםלב — קניינו של הקב"ה, ולכן הן "קדשי שמים" שאסור ליהנות מהם בלא ברכה.
והא דאיתא בגמ'כב שרק קודם הברכה הם "קדשי שמים", אבל לאחרי הברכה ה"ה במצב ד"והארץ נתן לבני אדם"לג ("הרי היא לבני אדם"לד) — אין הכוונה בזה שע"י הברכה נשתנו להיות קניינו של האדם (שהרי גם אח"כ אומרים "ברוך שאכלנו משלו"לה), אלא שע"י