והנה בהסברת טעמו של רש"י (ודעימי') שס"ל שהראי' בגמ' אינה מדעת רבנן (שהלכה כמותן), כ"א רק מדעת ר"י — כתבו בתוס'ח, ד"האי (שפירות הלקוחים במעות מעשר אין לפדות חוץ לירושלים, משא"כ פירות מעשר עצמם) לא מיקרי טפל חמור מן העיקר דמעשר עצמו טהור נפדה ברחוק מקום כדי ליקח (לפדות) בדמים בירושלים בקר וצאן כו' אבל אם לקח פירות בו חוץ לירושלים כדי לאוכלם בירושלים לא יפדה כמו שלא הי' פודה מה שהי' לוקח בירושלים" [וכ"כ הרדב"ז שם (בפירושו השני) ד"הריי זה כאילו קנאם בירושלים דלא חזו לפדיי'. . (ומסיים) וטעם זה מספיק אפי' למ"ד דלא מחמרינן בטפל טפי מן העיקר"].
ועפ"ז, את"ל שהרמב"ם ס"ל שיש בדין זה (שפירות הלקוחים אינם נפדים כמו מעשר עצמו) משום "טפל חמור מן העיקר", עכצ"ל שלא ס"ל להך סברא שפירות שנלקחו במעות מעשר "הרי זה כאילו קנאם בירושלים".
ב. ויש לבאר סברת הפלוגתא בהקדם גדר פדיון מעשר שני, שיש לבארו בכמה אופנים:
א) דהוי היתר לגברא, כפשטות הכתוביםיא "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו גו' ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום גו'". דאף ש(עיקר) מצות מע"ש היא לאכוליב את פירות המעשר עצמם בירושליםיג, מ"מ כאשר יש טורח לאדם להביא את הפירות לירושלים ("כי ירבה ממך הדרך גו'"), הותר לו לפדות הפירות בכסף, ולקנות בכסף זה פירות בירושלים ולאכלם שם.
ב) פדיון פירות מע"ש אינו בגדר היתר להגברא, אלא דכך היא מצותיד מע"ש מעיקר הדין, דכאשר "ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו גו'" אמרה תורה שפודים הפירות בכסף כו'. כלומר: התורה קבעה מלכתחילה שני אופנים בקיום מצות מע"שטו: א) הבאת הפירות עצמם לירושלים, ב) פדיון הפירות והבאת הכסף לירושלים ע"מ לקנות שם פירות כו' ולאכלם כו'*15.
ובזה גופא י"ל בשני אופנים:
א) דין פדיון מע"ש הוא פרט בהדין הכללי דאכילת פירות מע"ש בירושלים,