71

נפש", שבו מודגש רגש המרירות (כנ"ל) — ס"ל, ד"כובד ראש" פועל שתפלתו תתקבל אצל הקב"ה^כט, וכמפורש ב­כתוב^ל "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח" (וכמבואר בכ"מ^לא שהקב"ה שומע אל תפלת העני),

ולכן אין נפק"מ מהי סיבת המרירות — כבכתוב "והיא מרת נפש", שהמרירות באה מפני שלא היו לה ילדים — כי רגש השפלות גורם שהקב"ה ישמע אל ה­תפלה וימלא הבקשות;

ואילו להמ"ד דילפינן לה מהכתוב "אשתחוה גו' ביראתך" (או מ"השתחוו לה' בהדרת קדש") — המורה על יראה מחמת בושת וביטול לגבי הקב"ה — ה"ז נוגע להחפצא דתפלה, כי מעשה התפלה דורש שהאדם "יראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה"^לב, שבלי זה אין כאן חפצא של תפלה^לג, והרגש זה (ש"עומד לפני השכינה") קשור בזה שהאדם הוא במצב של הכנעה ושפלות באופן ש­מתבטל לגבי רוממות הא­ל (שעומד לפניו).

ד. ובזה יש לבאר הטעם שריב"ל לא הסתפק בכתוב ד"ואני גו' אשתחוה גו' ביראתך" אלא יליף לה מ"השתחוו לה' בהדרת קודש, אל תקרי בהדרת אלא בחרדת" — שיש לומר, שטעמו הוא בעיקר מצד תוכן הכתוב — שדוקא בכתוב זה מודגש ביותר ביטול להשם:

(א) חרדה — אינה יראה סתם, אלא ביטול שחודר בכל מציאותו^לד עד שגו­רם לחרדה. (ב) "(חרדת) קודש" — היינו שהאדם מרגיש קדושת הקב"ה, שזה מביאו לידי חרדה, יראת בושת^לה כנ"ל [משא"כ בלשון "יראתך" סתם, נכללים כל אופני יראת ה', גם יראת עונש ויראת חטא].

ועפ"ז יש לומר, שזה שבכתוב נאמר "הדרת קודש" (וריב"ל הוצרך לדרוש "אל תקרי בהדרת אלא בחרדת"), לא רק שאינו סתירה לדרשת ריב"ל, אלא אדרבה, זה נוגע להענין ד"כובד ראש" [וכנ"ל הכלל ב"אל תקרי", שאינו בא לעקור פירוש הפשוט, אלא להוסיף עליו] — כי כדי להגיע ל"חרדת קודש", יראת בושת, הוא ע"י ההתבוננות ב"הד­רת קודש", הדרו וגדלותו של הקב"ה, כמבואר ברמב"ם (הנ"ל)^כג ד"היאך היא הדרך. . ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים כו'", ובלשון הרמ"א^לו שלפני התפלה על האדם להתבונן "ברוממות הא­ל ובשפ­לות האדם".

ה. ויש לומר שרנב"י, הסובר ש"כובד

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org