בפירוש "אין עומדין כו' אלא מתוך כובד ראש" כתב רש"י "כובד ראש — הכנעה"יז, דהיינו שפלותיח וביטול.
ועפ"ז מבואר הטעם ששאר המ"ד לא ניחא להו להביא הכתוב "עבדו את ה' ביראה" (כרנב"י) — כי מדת היראה (סתם) אינה הענין ממש של "הכנעה", שפלות. דאף שיש שייכות ביניהם ופעמים רבות זב"ז תליא, דמי שירא מהשני מרגיש בדרך כלל הכנעה מפניויט, מ"מ אינו מוכרח להיות כן, שהרי תתכן מציאות של יראה ופחד (כי חזק הוא ממנו) בלי רגש של הכנעה ושפלות (אלא שמצד יראתו ממנו נכנע אליו בפועל).
ועפ"ז מובן החילוק הכללי בין הכתובים הנ"ל (שמהם למדים הא ד"אין עומדין כו' אלא מתוך כובד ראש"):
מ"ד הראשון מביא הכתוב ד"והיא מרת נפש" — לפי שבזה מודגש ההרגש של הכנעה ושפלות, דמי שהוא במרירות ה"ה בהכנעה ושפלות.
אבל פשטות כתוב זה שחנה היתה "מרת נפש" בגלל מצבה הפרטי, שלא היו לה ילדיםכ, ואין בזה שייכות להקב"ה.
משא"כ בכתוב ד"ואני גו' אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך", מתוארת התפלה בלשון "אשתחוה", שההשתחוואה היא להקב"ה, ביטול להשם; ויתירה מזה השתחוואה זו היא "ביראתך"כא, שאין זו רק מעשה השתחוואה לחוד, אלא היא תוצאה מיראת ה'.
כלומר: "יראה" זו אינה יראת עונש או אפילו יראת חטא (שירא לא רק מן העונש, אלא מעצם החטאכב, לעשות נגד רצונו ית') — אלא היא "יראתך", יראת השם, ירא בושת, בהכירו גדלות האל,