והטף וגרך גו'" והטעם ד"למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה"א ושמרו לעשות גו'" לא נחלקו לשני פסוקים (כמו במצות סוכה, דכתיב בהטז "בסוכות תשבו גו'" ובפסוק בפ"ע לאח"ז "למען ידעו דורותיכם גו'"), אלא כללם יחד בפסוק אחדיז — משום שאין כאן ב' עניניםיח (מעשה המצוה ומטרת המצוה), כ"א הכל דבר אחד, שהחדרת יראת ה' בכלל ישראל היא ג"כ עצם מצותה של מצות הקהל].
ולכן נקט הרמב"ם כל דבר זה "ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת" בהתחלת הגדרת המצוה, כי שאני ענין זה במצות הקהל משאר הדינים שבה — זמנה הקבוע (במוצאי יו"ט הראשון של חג הסכות), מקומה המדוייק, ומי הוא הקורא — כי דינים אלה הנם פרטים באופן קיומה של המצוהיט, משא"כ ענין זירוזם במצות וחיזוק ידיהם בדת האמת — הוא מגוף ועצם המצוה.
ד. ועפי"ז יובן גם מ"ש הרמב"ם בה"ו "שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת" בתור ביאור להתחלת ההלכה "וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתירהכ כו' יכוין לבו כו'":
אם נאמר שחיזוק דת האמת הוא ענין הבא רק כתוצאה ממצוה זו, אז לא הי' מקום לחייב את כל אחד ואחד מהנקהלים "להכין לבם. . לשמוע בכוונה כו'"כא (ובפרט, שבפשטות המצוה היא על המקהיל — המלך, ב"ד או הזקנים,