161

ומזה מובן, ששלימות קיום מצות עונג שבת היא, כאשר כל תענוגו הוא מזה שהוא מקיים מצות הקב"ה על ידי אכילה זו, והיינו, שאין העונג שלו עונג הגוף כ"א רק עונג הנשמה.

[אלא שגם מי שלא הגיע למדה זו, שלא ירגיש כלל עונג גשמי מאכילת שבת, ואדרבא הוא מתגשם ע"י העונג שבהמאכל ("וכמעשה^מה הידוע אשר פעם הראה הבעש"ט נ"ע לתלמידיו שור מלו­בש בבגדי ש"ק ויושב אצל השולחן. . אחד שאכל בשר שור לקיים מצות שבת ומפני תוקף רצונו לקיים את המצוה באכילת בשר בשבת נעשה עצמו כן") — מ"מ חייב לענג את השבת בבשר שמן ויין ישן^מו].

ונמצא, שבשבת ניתן הכח להגיע ל­תוכן העבודה ד"לחיותם ברעב" (שחיותו תהי' חיות רוחנית של הנשמה, כנ"ל), אף שבפועל הוא אוכל ושותה כו' — כי שלימות המצוה דעונג דשבת היא כאשר אין העונג מתענוג המאכלים כ"א הוא עונג רוחני דהנשמה (ע"י קיום מצות עונג שבת), וא"כ ה"ז דוגמת "לחיותם ברעב", שהרי לגבי הגוף ונפש הבהמית, אכילה זו הוא ענין של "רעבון" ועינוי^מז, כי אינן אכילה ושתי' גשמיים השייכים לגוף ונה"ב — אלא עונג הנשמה.

ועפ"ז יתוסף ביאור בזה שביום ה­שבת שחל בו תענית ונדחה — נשאר ענין יום רצון (דהתענית), שהוא לא רק מחמת היום, שגם יום שבת זה הוא יום רצון לה', אלא גם מצד פעולת האדם, כי שלימות העבודה דאכו"ש דיום השבת היא בדוגמת הענין ד"לחיותם ברעב".

ו. וזהו ביאור פלוגתת רבי ורבנן ע"פ פנימיות הענינים — אי אמרינן הואיל ונדחה ידחה או לאו:

לדעת רבי, הואיל ועיקרו של ה­תענית — יום רצון לה' — יכול להתקיים גם ביום השבת זה (ע"י אכו"ש בשבת באופן שכל העונג שבזה הוא עונג של מצוה), לכן, הואיל ונדחה החלק שאינו עיקרי כ"כ בערך רצון לה' של התענית — עינוי הגוף — ידחה לגמרי, ובקביעות כזו אין צורך בזה כלל.

ויש לומר, שרבי לשיטתי' — שאמר^מח שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו אפילו באצבע קטנה, ועאכו"כ שעונג שבת שלו הי' עונג רוחני של הנשמה, בלי תערובת של הנאת הגוף, ובמילא, העבודה רוח­נית של הצום מתקיימת גם ביום השבת.

ויש להוסיף, שס"ל לרבי, דכאשר יום תענית חל ביום השבת, אזי נוסף על שיום השבת "אהני"^מט ליום התענית, כיון שגם יום השבת הוא יום רצון לה', הרי גם "אהני" ב"לחיותם ברעב" דהתענית, ע"י אכילה ושתי' דשבת, שגם מי שלא הגיע למדה זו שלא ירגיש כלל עונג

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org