ראשון ופסח שני, ש"הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני חמץ ומצה עמו בבית"טו:
מכיון שהעבודה דפסח ראשון היא "סור מרע", בריחה מהרע, לכן חל אז החיוב לבער את החמץ (הרומז על הרע, "שאור שבעיסה"טז), שלא יהי' שום חמץ ברשותו; משא"כ פסח שני, שענינו הפיכת הרע לטוב, אין צריכים בו בזמן לבער את החמץ מרשותו, אלא "חמץ ומצה עמו בבית", כי על ידי פסח שני ניתן (בהוספה —) הכח להפוך את החמץ לקדושה.
[ויש לומר שזהו בדוגמת העילוי דשתי הלחם בחג השבועות (לגבי קרבן עומר דחג הפסח), שמעלתו היא דוקא בזה ש"חמץ תאפינה"יז — כי לאחרי גמר העבודה דספירת העומר הרי החמץ נהפך לגמרי לקדושהיח ויכולים ועושים אותו קרבן לה'יט].
ב. אלא שצ"ע בעצם ביאורו של הצ"צ, שלכאורה ביאור זה — שפסח שני הוא דרגא שני' ונעלית בעבודה (עשה טוב, אתהפכא) הבאה לאחרי הקדמת העבודה דפסח ראשון (סור מרע, אתכפיא) — הוא היפך המפורש בפשוטו של מקרא (והלכה), שכל ענינו של פסח שני אינו אלא באיש שלא הביא פסח ראשון (ומי שהקריב קרבנו בפסח ראשון, הרי לא זו בלבד שאין עליו חיוב להקריב פסח שני, אלא שאסור לו להקריב פסח שני)!
ולפי ביאור הצ"צ ה"ז להיפךכ — כי נוסף ע"ז שלאחרי העבודה דפסח ראשון שייכת וגם נדרשת העבודה דפסח שני, הרי עוד זאת, שאי אפשר להגיע להעבודה דפסח שני כ"א דוקא ע"י הקדמת העבודה דפסח ראשון?!
ג. ויש לומר הביאור בזה — ובהקדם:
האמור לעיל, שכל הענין דפסח שני הוא דוקא כשלא קדם לו פסח ראשון, הרי זה רק בנוגע לקרבן פסח, שאם לא הקריב בראשון מקריב בשני, ואם