זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשוןא, ומדייק אדמו"ר הצ"צב [בעל יום ההולדת דערב ראש השנהג], דלכאורה יש כאן סתירה מרישא לסיפא, דפירוש זה היום תחלת מעשיך (תחלה ממש) הוא שבראש השנה (זה היום) הוא התחלת התהוות כל העולמות, היינו שבכל ראש השנה מתהווים כל העולמות מחדשד כמו שהי' בפעם הראשונה, ופירוש זכרון ליום ראשון הוא שראש השנה הוא רק זכרון ליום ראשון. ומבאר בזה, דבראש השנה ישנם שני הענינים, שהוא תחלת מעשיך ושהוא זכרון ליום ראשון. ומזה שבתחלה אומרים שראש השנה הוא תחלת מעשיך ואח"כ מוסיפים שהוא זכרון ליום ראשון, מוכח, דזה שראש השנה הוא זכרון ליום ראשון הוא נעלה יותרה מזה שהוא תחלת מעשיך.
ב) ויובן זה בהקדים הביאור בזה שאומרים על היום דראש השנה זה היום תחלת מעשיך, דידועה השאלה בזהו, הרי בכ"ה באלול נברא העולםז, וראש השנה הוא יום ברוא אדם הראשון שהוא יום וא"ו למע"ב שבו הי' סוף וגמר הבריאה, ואיך אומרים על יום זה שהוא תחלת מעשיך. והביאור בזה, דתכלית הכוונה דבריאת העולם הוא שיהי' בו גילוי אלקות. ועד שע"י כל פרט ופרט שבהבריאה יתגלה כבודו של הקב"ה, כמארז"ל (בסיום וחותם דמס' אבותח) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. וגילוי זה נעשה ע"י עבודת האדם. ולכן אומרים על היום דראש השנה זה היום תחלת מעשיך, כי ענין זה (שיהי' גילוי אלקות בעולם), שהוא המכוון דמעשיך, הותחל ביום ברוא האדםט. דנוסף לזה שאז דוקא נעשית האפשרות שיהי' גילוי אלקות בעולם, נעשה אז כן גם בפועל, כמארז"לי שאדם הראשון (ביוםשנברא) הכריז לכל הברואים בואויא נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו, וכולם ענו ואמרו ה'יב מלך גאות לבש. ויש לומר, דזה שאומרים זה היום תחלת מעשיך (הגם שראש השנה הוא לכאורה רק התחלת המכוון דמעשיך), הוא, כי מעשה מורה על השלימות, דכמו שבאדם השלימות דכל ענין הוא כשבא בפועל דוקא, עד"ז הוא גם למעלה [ואדרבא, מזה נשתלשל כן גם באדם התחתוןיג, אדם אדמה לעליוןיד], שהשלימות דכל סדר ההשתלשלות היא בעשי' דוקא. וזהו זה היום תחלת מעשיך, דמעשה מורה על השלימות, שהיום דראש השנה יום ברוא אדם הראשון, הוא התחלת שלימות הבריאה. ויש לומר דזהו גם הטעם על זה שראש השנה נקרא כאן (בהמשך לתחלת מעשיך) בשם זה היום, דזה היום הוא גילוי בתכלית [זה מורה על גילויטו כמו מראה באצבעו ואומר זהטז, ויום מורה על גילוייז כמ"שיח ויקרא אלקים לאור יום, וזה היום (ב' לשונות של גילוי) הוא תכלית הגילוי], וזהו זה היום תחלת מעשיך, דזה שראש השנה הוא תחלת מעשיך, התחלת שלימות הבריאה, הוא שאז התחיל ענין הגילוי (דע"י עבודתו של אדם הראשון נעשה גילוי אלקות בעולם, כנ"ל), ענין זה היוםיט.
ג) וביאור הענין (שראש השנה, יום ברוא אדם הראשון, הוא תחלת מעשיך) בעומק יותר, הנה ידוע שעבודת האדם בכחה לשנות גם את העברכ. ומזה מובן (במכ"ש) בנוגע לעבודתו של אדם הראשון שהי' יציר כפיו של הקב"הכא, שהעילוי שפעל בכל הנבראים ע"י הכרזתו בואו נשתחוה גו' לפני ה' עושינו הוא גם בנוגע למציאותם שלפני עבודתו. דכיוןכב שכוונת הבריאה מלכתחילה היא שהאדםע"י עבודתו ימשיך גילוי אלקות בעולםכג, לכן, לאחרי שנמשך בעולם גילוי אלקות נעשה עי"ז עילוי גם במציאות העולם שהי' לפנ"ז, ובפרט שענינו הוא הכנה להגילוי שנמשך ע"י עבודת האדם.
וזהו מה שהיום דראש השנה, יום ברוא אדם הראשון, הוא תחלת מעשיך, דפירוש הפשוט (ואין ענין יוצא מידי פשוטו) דתחלת מעשיך הוא התחלת כל המעשים, גם המעשים שהיו בה' ימים הראשונים דמע"ב (כולל גם הזמן דימים אלוכד), כי ע"י עבודתו של אדם הראשון נעשה עילוי וחידוש גם בהמציאות דעולם שהי' לפני זה, ולכן זה היום הוא תחלת מעשיך, ההתחלה של כל הבריאה.
וכמו שבראש השנה בפעם הראשונה, ביום ברוא אדם הראשון, נעשה שלימות הבריאה (מעשיך), ובאופן של חידוש (תחלת מעשיך), עד"ז הוא בראש השנה שבכל שנה ושנה, דע"י שישראל מכתירים את הקב"ה שיהי' מלך עליהם ועל כל העולם, נעשה שלימות וחידוש בכל הבריאה, ועד שעי"ז נעשה שלימות וחידוש גם למעלה, כתורת הה"מכה ואדמו"ר הזקןכו על מאמר המשנהכז דע מה למעלה ממך, דכל הענינים שלעלה הם ממך.
ד) ולאחרי אומרו זה היום תחלת מעשיך מוסיף זכרון ליום ראשון, דזה שראש השנה הוא זכרון ליום ראשון הוא נעלה יותר מזה שהוא תחלת מעשיך. כי תחלת מעשיך הוא השלימות והחידוש דהבריאה שנעשו ע"י עבודת האדם (כנ"ל), דההמשכה מלמעלה שעי"ז היא רק מבחי' שאתעדל"ת מגעת לשם. משא"כ ענין יום ראשון הוא (כמו שמבאר הצ"צ בדרוש הנ"לכח) שההמשכה אז היתה מצד עצמו, כי לא הי' עדיין מי שיעורר כמ"שכט ואדם אין גו'ל [היינו, דלא רק שלא הי' אתערותא דלתתא בפועל אלא שלא הי' שייך כלל שיהי' אתעדל"ת], וההמשכהאז היתה מצד חסדו ית', כילא חפץ חסד הוא. והיינו, דנוסף לזה שההמשכה עכשיו (ע"י אתעדל"ת) היא בחי' דין ומשפט וההמשכה אז היתה מצד חסדו ית', עולם חסד יבנהלב, הנה חסד זה (דיום ראשון) הוא למעלה לא רק מהחסד כמו שהוא במדות אלא גם למעלה משרשו כמו שהוא במוחין וכו', כי ענינו הוא (לא חסד אלא) חפץ חסד, ענין החפץ (תענוגלג), אלא שהחפץ הוא שיהי' חסד, ומזה נמשך להיות עולם חסד יבנה, דמחפץ זה נבנה החסד שממנו נבנה העולםלד.
ויש לומר, שהטעם הפנימי על זה שיום הראשון דהבריאה נק' בשם יום ראשון הוא, כי הגילוי דחפץ חסד שהאיר ביום זה הוא אור וגילוי (יום הוא אור וגילוי) הראשון, שהוא הסיבה והשרש להמשכת מדת החסד שממנה נתהוו כל העולמות.
וזהו זכרון ליום ראשון, דבכל ראש השנה, ע"י שמזכירים אופן ההתהוות שהיתה ביום הראשון, שהאיר אז הגילוי דחפץ חסד, עי"ז ממשיכיםלה גילוי זה. וזהו שהענין שראש השנה הוא זכרון ליום ראשון הוא נעלה יותר מזה שר"ה הוא תחלת מעשיך, כי תחלת מעשיך הוא מה שנמשך ע"י אתערותא דלתתא, ויום ראשון (הגילוי דחפץ חסד) הוא אור וגילוי הראשון שהוא השרש והסיבה לכל סדר ההשתלשלות (מעלה ומטה), והוא עצמו הוא למעלה מהגדר דמעלה ומטה (עילא ותתא).
ה) והנה זה שישראל ע"י עבודתם (שמזכירים אופן ההתהוות שהיתה ביום הראשון) ממשיכים הגילוי הנ"ל מגיע בשרשו עד בחפץ חסד מצד עצמו ואין אתעדל"ת מגעת לשם, כי השרש דישראל הוא למעלה יותר גם מהענין דחפץ חסד. וכידוע בענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקיםלו (ועמך כולם צדיקיםלז), דזה שנתעורר כביכול להיות חפץ חסד הוא מצד זה שעלה במחשבהלח (מחשבה עצמית, שלמעלה מהגילוי דחפץ חסד) שעתידין ישראל לקיים תומ"צ ולעשות דירה לו ית' בתחתוניםלט. ולכן, ע"י העבודה דישראל נמשך [ונעשהמ] גם הגילוי דחפץ חסד. ומזה מובן, שהגילוי דחפץ חסד שנעשה עכשיו ע"י מעשינו ועבודתינו, הוא נעלה יותר מכמו שהי' גילוי זה בתחלת הבריאה, כי ע"י מעשינו ועבודתינו נעשה נחת רוח למעלה, נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצונימא, דנח"ר ותענוג זה (שנעשה רצוני,ע"י ישראל) הוא בעצמותו ית' (נח"ר לפני) שלמעלה מהתענוג דחפץ חסד, וע"י שהגילוי דחפץ חסד נתעורר ונמשך ע"י עבודת האדם, נמשך בו הנח"ר והתענוג דנעשה רצונימב. וזהו גם הטעם (הפנימי) על זה שלפני שאומרים שראש השנה הוא זכרון ליום ראשון אומרים שהוא תחלת מעשיך, דזכרון ליום ראשון שלאחרי קדימת הענין דתחלת מעשיך (המשכת הגילוי דחפץ חסד שלאחרי קדימת העבודה) הוא נעלה יותר מכמו שהוא מצד עצמו, כמו שהי' בתחלת הבריאה.
ו) והגם שגם הגילוי דחפץ חסד שהי' תחלה, שרש המשכתו הוא מהתענוג עצמי בעבודתם של ישראל [וכנ"ל, שזהו הסיבה לזה שנתעורר להיות חפץ חסד], מ"מ, ע"י עבודתם של ישראל בפועל, ניתוסף עילוי נעלה יותר, וכמובן מזה שבכדי שתושלם הכוונה דנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתוניםמג הוצרך להיות בריאת העולמות בפועל, עד לעולם הזה התחתוןמד, ואח"כ הוצרך להיות מתן תורה שאז דוקא נעשה התוקף דקיום העולם כמארז"למה עה"פמו ארץ יראה ושקטה, ואח"כ צ"ל עבודת האדם (שלאחרי מ"ת) בפועל, לימוד התורה, ובאופן דגדול לימוד שמביא לידי מעשהמז בקיום המצוות בפועל – אף שכל זה הי' בידיעתו ובמחשבתו ית' גם מקודם (ומחשבה זו היא הסיבה לזה שנתעורר להיות חפץ חסד) – כי המחשבה שהיתה מקודם היא מחשבה עצמית שבעצמותו ית' שלמעלה מגילוי, וזה שמצד מחשבה זו נעשה ההתעוררות דחפץ חסד הוא רק באופן דהבדלה [היינו, שהמחשבה נשארה בעצמותה ולא נמשכה בהענין דחפץ חסדמח, והענין דחפץ חסד שנעשה עי"ז הוא רק החפץ והתענוג בחסד, גילויים], וע"י עבודת האדם בפועל, נעשה גילוי העצמותמט, דירה לו ית', לו לעצמותונ.
ז) וזהונא שהשלימות דעולם שתהי' לע"ל, אלה תולדות פרץנב תולדות מלאנג, תהי' נעלית יותר מהשלימות שהיתה בתחלת הבריאה, אלה תולדות השמיםוהארץ בהבראםנד תולדות מלא, עולם על מילואו נבראנה, שהשלימות דעולם כמו שהוא מצד הבריאה [אלה תולדות (מלא) גו' בהבראם, עולם על מילואו נברא] היא במדידה והגבלה. דכיון שהגדר דעולם הוא מדידה והגבלה, הרי מובן, שגם השלימות שלו היא במדידה והגבלה. והגם שהבריאה היתה מצד זה שחפץ חסד הוא, שהוא למעלה מהגבלה (כנ"ל סעיף ד), הרי הענין דחפץ חסד הוא רק הסיבה להבריאה, אבל הבריאה עצמה היתה באופן דהשתלשלות מעלה ומטה. משא"כ השלימות שתהי' לע"ל, מכיון שנעשית ע"י עבודת האדם שעי"ז נמשך גילוי התענוג העצמי שבעצמותו ית' (שאין שייך בו שום גדר), לכןנו השלימות דעולם לע"ל תהי' למעלה ממדידה והגבלה, אלה תולדות פרץ, דענין פרץ [שנקרא כן על שם מה פרצת עליך פרץנז] הוא שפורץ כל המדידות וההגבלות.
ושלימות זו שנעשית ע"י עבודת האדם הותחלה ביום הששי למע"ב כשנברא האדם והתחיל לעבוד את האדמה, בתחלה את האדמה שבהאדם גופא, וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמהנח, ואח"כ ועי"ז גם את האדמה שמחוצה לו, היינו כל סדר ההשתלשלות (דהכל הי' מן העפרנט), וכנ"ל שפעל בכל הבריאה הענין דנשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו. ובפרט לאחרי יום הששי דמ"ת [שאז נעשה עילוי ושלימות ביום הששי דמעשה בראשיתס], שעבודת האדם והפעולה בעולם (שנעשית ע"י עבודתו) שלאחרי מ"ת היא באופן נעלה יותר. ובפרט בראש השנה, זה היום תחלת מעשיך, שהוא דוגמת תחלת מעשיך שנעשה ע"י עבודת אדם הראשון בראש השנה הראשון, ועוד למעלה יותר, ובראש השנה גופא הנה בכל שנה ושנה ענין זה הוא באופן נעלה יותר, כהציוויסא מעלין בקודש, ועד שבכל ראש השנה נמשך אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזהסב, ועד להגאולה שאז יעלה הפורץ לפנינוסג ויפרוץ כל המדידות וההגבלות.
ח) והנה ג' ענינים הנ"ל הנמשכים בראש השנה (תחלת מעשיך, זכרון ליום ראשון (הגילוי דחפץ חסד), והמשכת גילוי תענוג העצמי שלמעלה מחפץ חסד) הם (ע"ד) ג' הענינים דמלכיות זכרונות ושופרות. והענין הוא, דמלכיות הם בבחי' ממכ"ע (כמבואר בדרוש הנ"ל דהצ"צסד), אור שבערך העולמות שאתעדל"ת מגעתלשם, וזהו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכםסה, דכמו שענין המלוכה למטה נעשה ע"י העם כמ"שסו שום תשים עליך מלך, עד"ז הוא במלכותא דרקיעאסז, דזה שהקב"ה נעשה מלך הוא ע"י שתמליכוני, שישראל מקבלים עליהם עול מלכות שמים ומבקשים מלוך כו' [דבבקשה וקבלה זו נכללת גם הבקשה שיגזור עלינו גזירות וקבלת עול מצוותסח, לקיים כל מה שיגזור ויצוה בדרך קבלת עול, וכהנוסח דברכת (כל) המצוות אשר קדשנו במצותיו וצונו, שקיום המצוות הוא מצד הציווי והגזירהסט], שעי"ז נעשה הקב"ה למלך על כל ישראל, שתמליכוני עליכם, ועל ידם גם מלך על כל הארץ. וזה שע"י העבודה דישראל מעוררים ענין המלכות הוא, כי ענין המלכות הוא (בכללות) באור הממלא, שאתערותא דלתתא מגעת לשם. וע"ד הענין דתחלת מעשיך. והגם שבראש השנה חוזרים כל הדברים לקדמותם, והמשכת המלכות דראש השנה היא מעצמות אוא"ס שלמעלה מענין המלכות [וזה שבכחם של ישראל להמשיך מעצמות אוא"ס הוא לפי שהם מושרשים בהעצמותע, וע"ד המבואר בלקו"תעא, דזה שביכלתם של ישראל לעורר התגלות מלכותו ית' מעצמותו ומהותו הוא מצד הברית אשר כרת ה' עמנו להיות לו לעםעב, שיהיו דומים להמלך, אנשים כמותו], הנה זהו ששרש ההמשכה הוא מעצמות אוא"ס, אבל ההמשכה עצמה היא שנמשכת ענין המלכותעג, שבכללות הוא ממכ"ע. וענין זכרונות הוא באוא"ס הסוכ"עעד שקדוש ומובדל מעולמות. כי ענין הזכרון אינו שייך אלא בדבר הרחוק, במקום או במעלה, ועד שאין הדבר תופס מקום לגבי'. וזהו דזכרונות הוא בעצמות אוא"ס דכולא קמי' כלא חשיבאעה. וע"ד הענין דזכרון ליום ראשוןעו. אלא שאעפ"כ גם ענין הזכרון שייך דוקא על דבר שישנו במציאות גם לפני שזוכרים עליו (אלא שהדבר הוא רחוק ממנו במקום ובמעלה). וזהו מה שזכרונות הוא בבחינת סובב, כי גם לגבי סובב יש המציאות דעולמות (ורק שהם במקום רחוק, דכלא ממש חשיבי)עז.וענין שופרות הוא כמבואר בדרוש הנ"ל דהצ"צעח דקול השופר הוא קלא פנימאה שמבחי' פנימיות הלב, דמזה מובן, שההמשכה שע"י שופר היא מפנימיות ועצמות אוא"ס שלמעלה גם מסובבעט. וכמ"שפ לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש, דע"י בקשו פני, הצעקה דפנימיות הלב, עי"ז את פניך הוי' אבקש, ההמשכה מפנימיות ועצמות אוא"ס. והוא ע"ד המשכת וגילוי תענוג העצמי שלמעלה גם מהענין דחפץ חסד. ובפרט ע"פ הידועפא דשופר (מלשון שפרו מעשיכםפב) הוא תענוג, ושבחי' התענוג דשופר הוא מקור התענוגים, ועד שעשוע המלך בעצמותו.
ט) והנה ג' ענינים אלו (ממלא סובב ועצמות אוא"ס) יש כביכול דוגמתם באדם. דכיון שאדם הוא אדמה לעליון, לכן יש בו דוגמת כל הענינים שלמעלה. דכחות הפנימיים שבאדם, שהם בגילוי באברי הגוף, הם דוגמת אור הממלא שמתלבש ומשפיע בעולמות בבחי' גילויפג. וכחות המקיפים שבאדם, וכמו הרצון שפועל בכל הכחות והאברים אלא שאינו בגילוי בהםפד, הם דוגמת אור הסובבפה שהשפעתו בעולמות הוא בהעלםפג. ועצם הנפש שלמעלה גם מכחות המקיפים הוא דוגמת עצמות אוא"ס. ומזה מובן, שהעבודות דמלכיות וזכרונות הם בכחות (הפנימיים ומקיפים) הנפש, והעבודה דשופרות היא בעצם הנפש. וכנ"ל, שקול השופר הוא קלא פנימאה שמפנימיות הלב. והנה הגם שענין השופר הוא צעקה פנימית שמפנימיות הלב, מ"מ, צריכה להיות הצעקה ע"י תקיעה בשופר גשמי דוקא, שופר של כבש ואיל, חי (שלמטה ממדבר), כמבואר בדרוש הנ"ל דהצ"צפו, ויתירה מזו, שקרן השופר צ"ל תלוש (מהכבש והאיל), דומם. דמזה מובן גם בעבודה הרוחנית, שהעבודה דשופר עם היותה מפנימיות ועצמות הנפש, צריכה להיות (גם) בהדומם שבאדם. ועי"ז דוקא מתעוררת ומתגלית הצעקה הפנימית שמפנימיות הלב. וע"ד הידועפז בענין דצח"מ שבאדם שדוקא הדומם שבאדם שייך להמדבר שבו, עד"ז הוא גם בהמקיפים דאדם שלמעלה מחילוקי דרגות דצח"מ (בדוגמת הסובב שלמעלה מחילוקי הדרגות דהשתלשלות), וגם בעצם הנפש (שלמעלה גם מכחות המקיפים), שהתעוררותם והתגלותם היא דוקא ע"י הדומם שבאדם. ולכן צריך לתקוע בשופר גשמי דוקא, דומם, כי הגילוי דקלא פנימאה שמפנימיות הלב הוא לא בהרצון שבראש (גלגלתא), ועאכו"כ שאינו מתגלה ומתלבש בחב"ד שבמוחין או במדותשבלב, אלא דוקא בהדומם שבו, העבודה דקבלת עול, דומם שבנפש האדם [וע"ד הידועפח בענין יראה תתאה שבה דוקא מתגלה בחינת יראה עילאה], ולמטה יותר – ענין המעשה (ששייך להדומם דגוף האדם), תקיעה בשופר גשמי. ועד שענין זה (תקיעת שופר במעשה) דוקא היא המצוה היחידה – מצות היום דראש השנה, כמארז"לפט מצות היום בשופר. ובזה יובן מאמר כ"ק מו"ח אדמו"רצ בשם אדמו"ר הזקן (בקשר לראש השנה) "מען האָט גאָר קיין השגה ניט, ווי עס איז טייער באַ השי"ת דער גוף פון אַ אידן", דאין הכוונה בזה שאפילו הגוף הוא יקר אצל השי"ת, אלא שעיקר היוקר הוא בהגוף. דזהו שאומר "מען האָט גאָר קיין השגה ניט", כי יוקר הגוף הוא למעלה מהשגה והבנה, כי יוקר הגוף דישראל (דומם) הוא מצד העצמותצא.
ויש להוסיף, דכיון שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, שגם העולם הגשמי (שמחוץ להאדם) יהי' דירה לו ית', לכן אין מספיק מה שקלא פנימאה (בחינת פנימיות הלב) מתגלה על ידי הדומם (קבלת עול, ומעשה) שבאדם, אלא צריך שגילוי קול זה (קלא פנימאה, שמבחינת פנימיות הלב) יהי' על ידי שופר של בהמה, ובזה גופא, כמו שהוא נפסק ממקום חיותו, דומם, דעי"ז דוקא פועל האדם (גם) בהעולם (ובדומם שבו) שיהי' דירה לו ית'. בדוגמת כמו שהי' בראש השנה בפעם הראשונה, שאדם הראשון פעל (גם) בהנבראים (שמחוצה לו) שיהי' בהם נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו. וענין זה דשופר [תקיעת שופר בגשמיות, בשופר של בהמה, וכמו שנעשה דומם] הוא מלשון שפרו מעשיכם, פנימיות התענוג (כנ"ל), כי עי"ז דוקא נשלמת הכוונה דנתאוה הקב"ה. וכ"ה גם בפשטות הענינים שהנח"ר שלמעלה מזה שנעשה רצוני [דנח"ר זה הוא פנימיות התענוג, שלמעלה מהתענוג דחפץ חסד (כנ"ל סעיף ג)] הוא מקיום המצוה כפשוטה בגשמיות (בשופר דומם של בהמה), נעשה רצוני.
יו"ד) והנה הנח"ר והתענוג דלמעלה מזה שנעשה רצוני הוא בכל השנה, אלא שבראש השנה הוא עיקר מצות היום וכו', והעילוי שבראש השנה הוא לפי אופן העבודה והנח"ר שעי"ז במשך כל השנה. דכשישראל מוסיפים (בעבודתם, ובמילא) בהנח"ר במשך כל השנה, ניתוסף גם בהנח"ר מזה שנעשה רצוני בראש השנה. ומכיון שכל אחד ואחד מישראל פעל בודאי בשנה שעברה כל הענינים, כל ישראל בחזקת כשרות הםצב, דענין החזקה הוא עמוד חזק בתורה, ובפרט לאחרי העבודה דחודש אלול, ובאלול גופא לאחרי ח"י אלול שמכניס חיות בכל העניניםדחודש אלולצג [נוסף לזה שהוא יום הבהיר שבו נולדו שני המאורות הגדוליםצד], שאז החזקת כשרות דכאו"א מישראל היא ביתר שאת ויתר עוז, ומיום ליום (בהימים שמח"י אלול ואילך) הכשרות דכאו"א מישראל היא באופן דהולך ומוסיף ואור, ובפרט בימי הסליחות, הרי ברור שאתם נצבים היום כולכםצה, כמ"ש בהסדרה שקראו בשבת דמיני'צו מתברכין כולהו יומין, וכפירוש הבעש"טצז דהיום קאי על ראש השנהצח שהוא יום הדין, ואתם (כאו"א מישראל, כולכם) נצבים קיימים ועומדים שזוכים בדין, דענין זה (הזכי' בדין) יש כבר בערב ראש השנה, שלכן בערב ראש השנה לובשים לבנים ומתעטפים לבניםצט וכו', והולכים בשמחה, ובשמחה גדולהק, להכתיר את המלך בראש השנה, כי כבר בערב ראש השנה ישנם כל ההכנות הדרושות, דשמחה פורצת כל הגדריםקא. וזה נעשה גם הכנה קרובה ליעלה הפורץ לפנינו בקרוב ממש, שבהכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה יהי' ויוכלל ויודגש שהשנה תהי' שנת גאולה, גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, יעלה הפורץ לפנינו, ובמהרה בימינו ממש.