שובה ישראל עד הוי' · ש"פ האזינו, שבת שובה ה'תשמ"א

בס"ד. ש"פ האזינו, שבת שובה ה'תשמ"א^*

שובה ישראל עד הוי' אלקיך כי כשלת בעוניך^א, ופירש אדמו"ר הזקן^ב, דמ"ש שובה גו' עד הוי' אלקיך (אף שלכאורה הול"ל להוי' אלקיך^ג) הוא, ששיעור התשובה הוא עד שהוי' יהי' אלקיך^ד. וצריך להבין, דמי ששייך (ודורשים ממנו) תשובה נעלית כזו, הרי הוא בעל מדריגה נעלית גם קודם עשיית תשובה זו, וכמובן גם ממ"ש שובה ישראל, דשם ישראל הוא על שם כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל^ה, שהוא שר^ו ושולט על ההעלם דשם אלקים ועל הכחות שמתפשטים ממנו (אנשים)^ז, ואיך שייך בו ענין העון שיהי' צריך לתשובה. והגם שידוע שתשובה היא לא רק על עבירות^ח אלא להשיב נפשו למקורה ושרשה [והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה^ט], דתשובה זו היא גם בצדיקים גמורים^י, הרי מפורש בכתוב שובה ישראל גו' כי כשלת בעוניך^יא, והיאך שייך ענין העוונות במי שהוא בדרגא זו. גם צריך להבין מה שממשיך בכתוב^יב קחו עמכם דברים ושובו אל הוי', דאחרי שכבר אמר שובה ישראל גו' מה מוסיף ב(קחו עמכם דברים) ושובו אל הוי'^יג. גם צריך להבין מה שאומר אח"כ^יב אמרו אליו כל תשא עון גו', שגם האמירה והבקשה תשא עון קשורה עם ענין התשובה^יד, ומזה משמע שלאחרי התשובה דשובה ישראל גו' ודשובו אל הוי', צריך להיות עוד תשובה^יג. גם צ"ל מה שבתשובה הא' ובתשובה הג' מזכיר ענין העון (כי כשלת בעוניך, תשא עון), משא"כ בתשובה הב'.ב) ונקודת הביאור בזה ע"פ המבואר בלקו"ת^טו, דבתשובה יש ג' בחינות. תשובה דסור מרע, תשובה דועשה טוב, ותשובה דבקש שלום דקאי על התורה דכל העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה^טז, וכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם^יז. וג' התשובות שבפסוקים אלו [שובה ישראל גו', ושובו אל הוי', אמרו אליו כל תשא עון] הם ג' התשובות דסור מרע ודועשה טוב ודבקש שלום^יח. וזהו גם מה שפסוקים אלו הם התחלת ההפטרה דשבת תשובה, כי בשבת תשובה צ"ל כל ג' הבחינות. וכמו שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר^יט, שאצל הצמח צדק היו בשבת תשובה ג' נרות של תשובה, ואמר הצמח צדק "עס איז פאַראַן דריי תשובות", וביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר שהם ג' התשובות המבוארים בלקו"ת^טו. וזהו מה שבתשובה הראשונה כתיב שובה גו' כי כשלת בעוניך, משא"כ בתשובה השני' (ושובו אל הוי') לא נזכר ענין העון, כי תשובה הראשונה היא תשובה דסור מרע (כשלת בעוניך), משא"כ השני' היא תשובה דועשה טוב^כ. וזהו גם מה שבתשובה הראשונה נזכר גם שם אלקים (עד הוי' אלקיך) ובתשובה השני' נזכר רק שם הוי' (ושובו אל הוי') ובתשובה השלישית כתיב אמרו אליו, כי התשובה דסור מרע היא שיהי' הוי' אלקינו^כא, והתשובה דועשה טוב היא להתקשר ולהדבק בשם הוי' כמו שהוא למעלה משם אלקים^כב, והתשובה דבקש שלום היא להדבק וליכלל בעצמות אוא"ס שלמעלה משם הוי'^כג.

ג) והנה החילוק שבין התשובה דסור מרע להתשובה דועשה טוב ודבקש שלום הוא, שהתשובה דסור מרע היא שלא יהיו עוונות שמבדילים ביניכם לבין אלקיכם^כד, והתשובה דועשה טוב ודבקש שלום היא שתהי' העבודה להמשיך אור נעלה יותר. דההמשכה שנמשכת מלמעלה מצד עצמה, מצד זה שהוא ית' הוא עצם הטוב וטבע הטוב להטיב^כה, היא במדידה והגבלה, וע"י העבודה ההמשכה היא בלי גבול^כו.וכמו שידוע^כז בענין אלה תולדות פרץ^כח תולדות מלא^כט, שהוא למעלה גם מאלה תולדות השמים והארץ בהבראם^ל תולדות מלא^כט, עולם על מילואו נברא^לא, דתולדות מלא שנאמר גבי בריאת שמים וארץ (בריאה מצד מלמעלה) רצה הבורא שיהי' במדידה והגבלה, משא"כ תולדות פרץ מלא שיהי' (בביאת המשיח^לב) ע"י מעשינו ועבודתינו^לג הוא מה שמשיח (מבני פרץ, ונקרא הפורץ^לד) יפרוץ כל הגדרים. ובזה גופא (ההמשכה שע"י עבודה), ההמשכה שע"י עסק התורה (בקש שלום) היא נעלית יותר מההמשכה שע"י קיום המצוות (ועשה טוב). דנוסף לזה שע"י המצוות ההמשכה היא בבחי' מקיף וע"י התורה ההמשכה היא בפנימיות^לה, גם ההמשכה עצמה היא נעלית יותר. דע"י קיום המצוות נמשך אור הסובב^לו, וע"י עסק התורה נמשך עצמות אוא"ס שלמעלה גם מסובב^לז.

ד) וע"פ הנ"ל דשובה ישראל כי כשלת בעוניך היא התשובה דסור מרע, מובן, דזה שגם מי שהוא בדרגת ישראל שייך אצלו הענין דכשלת בעוניך, הכוונה בזה היא לא (רק) שיש בו איזה חסרון [שזהו גם בצדיקים], אלא ששייך אצלו גם עוונות המבדילים^לח (אלא שהם בדקות דדקות), ולכן צ"ל אצלו התשובה דסור מרע. וענין זה [שגם בצדיקים (ישראל) יש גם התשובה דסור מרע] מובן גם מזה שתשובה היא מצוה [וכלשון אדה"ז באגרת התשובה^לט "מצות התשובה"], דמזה מובן, שמצות התשובה היא (ככל המצוות) לכאו"א מישראל, גם לצדיקים גמורים. ומכיון שמצות התשובה היא (כמ"ש אדה"ז באגה"ת שם) עזיבת החטא (סור מרע), מובן, דנוסף על זה שגם בצדיקים גמורים צ"ל התשובה דוהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה [וכמבואר בלקו"ת (פרשתנו) דשרש הנשמה הוא בחי' האלקים (אשר נתנה), שהוא בחי' צור^מ שלמעלה מהוי'^מא, העלם שאינו במציאות^מב, והמשכת הנשמה מבחינהזו היא באופן ד(אשר) נתנה, דכל^מג הנותן בעין יפה הוא נותן^מד, וענין התשובה דוהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה הוא השבת והעלאת הנשמה לשרשה ומקורה, דגם כמו שהנשמה מלובשת בגוף (שהרי מצות התשובה היא, ככל המצוות, לנשמות בגופים דוקא) תהי' בבחי' ביטול לגמרי כמו שהיתה בשרשה, בבחי' האלקים אשר נתנה^מה], צריך להיות אצלם גם תשובה כפשוטה. וצריך להבין, והרי באצילות (אפילו באצילות הפרטית) כתיב לא יגורך רע^מו, ומכיון שהתשובה דצדיקים היא (כנ"ל מלקו"ת) אל האלקים אשר נתנה, למעלה מבחי' בראתה יצרתה נפחתה בי (בי"ע) ולמעלה גם מבחי' שנתת בי (אצילות)^מז, איך יתכן אצלם ענין התשובה דסור מרע.

ה) ולכאורה הי' אפשר לבאר זה ע"פ מ"ש בלקו"ת^מח, דמי שמצד מעלת נשמתו שייך להעבודה דבחי' רוח (ועשה טוב) ומכ"ש מי ששייך להעבודה דבחי' נשמה (בקש שלום), כשחסר אצלו בעבודה זו הוא פגם. ויתירה מזו, דלהיותו במדריגה נעלית, הפגם שלו (עם היותו בדקות) הוא גדול יותר מהעון ממש דאיש פשוט. וכמו שאמר הרב המגיד שהמ"ז של צדיקים גמורים פוגמים יותר מעוונות חמורים של ע"ה. וע"ד רבב על בגד ת"ח^מט. ועפ"ז הי' אפ"ל לכאורה, דמצות התשובה (שהיא עזיבת החטא) בצדיקים גמורים היא התשובה על זה שהי' אצלם חסרון בהעבודה דועשה טוב או עכ"פ בהעבודה דבקש שלום, שגם תשובה זו היא עזיבת החטא, מכיון שהפגם שעל ידי זה הוא עוד יותר מהעון (כפשוטו) דאיש פשוט. אמנם, מזה גופא שאומרים שישנם ג' ענינים (סור מרע, עשה טוב ובקש שלום), מוכח, שהעבודה דוע"ט ודבקש שלום היא הוספה ועלי' בקדושה גופא, וגם כשחסר בעבודה זו, אין זה ענין של רע (גם לא בדקות). ועפ"ז צריך להבין מהו"ע מצות התשובה (עזיבת החטא) בצדיקים, שעל זה אומר שובה ישראל גו' כי כשלת בעוניך, דגם מי שהוא בדרגת ישראל צ"ל אצלו גם התשובה דסור מרע.

ו) ויובן זה ע"פ מאמר רז"ל^נ מאן דמחוי במחוג קמי מלכא כו', כי בפני המלך צריך להיות בתכלית הביטול וכשמחוה במחוג קמי מלכא הוא מתראה למציאות בפני המלך^נא. ומזה מובן, שגם כשהוא עובד את הוי' אבל עבודתו היא בבחי' מציאות, הוא דוגמת מחוי במחוג קמי מלכא ח"ו^נב. ועפ"ז יובן שגם בצדיקיםגמורים צ"ל (גם) ענין התשובה דסור מרע, כי מכיון שגם כשהוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים אינו בטל במציאות לגמרי רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו (יש מי שאוהב ויש מי שירא^נג) כמבואר בתניא^נד, הרי נמצא שהקבלת עול מלכות שמים אינה בתכלית השלימות, ולגבי מדריגתו הוא כמו פריקת עול. ולכן גם בצ"ג צ"ל התשובה דסור מרע.

וזהו שובה ישראל עד הוי' אלקיך כי כשלת בעוניך, שהתשובה על הכשלון בעון שבדרגת ישראל (יש מי שאוהב) הוא ע"י הגילוי דהוי' דוקא. דלגבי שם אלקים, מכיון שההתהוות משם אלקים היא בדרך התלבשות (בראשית ברא אלקים^נה), הנבראים שמתהווים ממנו הם תופסים מקום, והביטול שלהם הוא רק ביטול היש, משא"כ לגבי שם הוי', שההתהוות ממנו היא באופן דבדרך ממילא (יהללו את שם הוי' כי הוא צוה ונבראו^נו), הנבראים אינם תופסים מקום, ביטול במציאות^נז. וזהו שהתשובה על כשלת בעוניך שבדרגת ישראל, יש מי שאוהב, היא שהוי' יהי' אלקיך, דע"י שמאיר בו הגילוי דהוי', ועד שזה (הוי') נעשה אלקיך כחך וחיותך, הוא בא לביטול במציאות.

ז) והנה מבואר בלקו"ת^נח דפירוש שובה ישראל עד הוי' אלקיך הוא שהתשובה צריכה להיות עד שהוי' יהי' רק בחי' אלקים וצמצום לגבי עצמות אוא"ס שלמעלה מהוי'. וע"ד הפירוש בהוי' הוא האלקים^נט שאומרים בנעילת יום הכפורים, שז"א (הוי') בעלותו לעתיקא כאלקים יחשב^ס. ויובן זה ע"פ הידוע^סא שגם לגבי שם הוי', מכיון שהוא מקור לההתהוות, דהוי' הוא לשון מהוה^סב (אלא שההתהוות היא בדרך ממילא), בהכרח שיש איזה תפיסת מקום להנבראים, ואמיתית הביטול הוא דוקא לגבי עצמות אוא"ס שלמעלה מהוי' שאינו בגדר מקור לעולמות. וזהו שהתשובה על כשלת בעוניך (יש מי שאוהב) היא עד הוי' אלקיך (כהפירוש בלקו"ת) שהוי' הוא אלקים וצמצום לגבי עצמות אוא"ס, שע"י הגילוי דעצמות אוא"ס [עתיקא, שנבדל ונעתק ומובדל ממציאות העולמות^סג], מגיעים לתכלית הביטול.

ויש להוסיף, שענין הישות (דיש מי שאוהב) כפשוטו נתקן כבר ע"י עבודת התשובה דחודש אלול, ובכתה את אבי' ואת אמה ירח ימים^סד דקאי על חודשאלול (כדאיתא בכתבי האריז"ל^סה), חודש הרחמים, שאז המלך הוא בשדה^סו, ובפרט בהימים שאחר ח"י אלול שמכניס חיות בכל הענינים דחודש אלול^סז, ובפרט בימי הסליחות שאומרים לך^סח הוי' הצדקה ולנו בושת הפנים, ביטול דיראת בושת שהיא יראת הרוממות בדרגא הכי עליונה^סט, ובפרט בערב ראש השנה שענינו הוא (כשמו ערב ראש השנה) הכנה לראש השנה, ובפרט בראש השנה גופא שאז היא העבודה דקבלת עול מלכות שמים, שתמליכוני עליכם^ע. והתשובה דשבת תשובה היא על הישות כמו שהוא בתכלית הדקות. ולכן מבאר בלקו"ת דפירוש שובה ישראל עד הוי' אלקיך [שאומרים בשבת תשובה] הוא שהוי' יהי' רק אלקים וצמצום לגבי עצמות אוא"ס, כי בכדי לשלול הישות בתכלית הדקות הוא דוקא ע"י גילוי עצמות אוא"ס שלמעלה מהוי'.

ח) ולאחרי^עא אומרו שובה ישראל גו' כי כשלת בעוניך, שהיא התשובה דסור מרע [כמו שהיא בדרגת ישראל], מוסיף קחו עמכם דברים ושובו אל הוי', אמרו אליו כל תשא עון, שב' תשובות אלו הם התשובה דועשה טוב והתשובה דבקש שלום. ויובן זה בהקדים המבואר בלקו"ת^עב שג' התשובות דסו"מ דוע"ט ודבקש שלום הן בג' הבחינות נר"נ. התשובה דסור מרע (שהיא על חטא ועון) היא בבחי' נפש. כי ענין החטא ועון שייך רק בבחי' נפש כמ"ש^עג הנפש החוטאת^עד. וגם התשובה (דסור מרע) היא בבחי' נפש, כי התשובה דסו"מ היא שמקבל עליו קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות [שלא למרוד במלכותו ית' ולא לעבור על מצות המלך ח"ו^עה], וענין הקב"ע הוא בבחי' נפש. התשובה דועשה טוב, שהיא על העדר התעוררות אהבה ויראה [דההמשכה שע"י קיום המצוות (ועשה טוב) היא ע"י אהבה ויראה שהם הגדפין שעל ידם פרחא לעילא^עו, וגם השלימות דקיום המצוות גופא היא ע"י האהבה דוקא^עז], היא בבחי' רוח, דמדות שבלב (אהבה ויראה) הם בחי' רוח. והתשובה דבקש שלום, שהיא על העדר עסק התורה בהבנה והשגה, ובפרטיות יותר –התשובה על העדר בהשגת אלקות, ובעיקר על זה שהענין האלקי אינו נרגש במוחו (דגם כשמתבונן בענין אלקי אין הענין נרגש במוחו), היא בבחי' נשמה, נשמת שדי תבינם^עח, וזהו שבהתשובה דועשה טוב כתיב קחו עמכם דברים ובתשובה דבקש שלום כתיב אמרו אליו, כי דיבור (דברים) שייך למדות (דדיבור הוא ההבל היוצא מהלב^עט), ולכן הוא בחי' רוח, רוח ממללא^פ, ואמירה שהיא בלב^פא, מחשבה, היא^פב בחי' נשמה. וזהו גם מ"ש אמרו אליו כל, כל מלשון התכללות, כי (בקש) שלום הו"ע ההתכללות.

ט) ומה שאומר בתשובה זו (דבחי' נשמה) תשא עון, יובן על פי מ"ש בזהר^פג (שאומרים במענה לשון) נפשא דילהון קדישא רוחא דילהון קדישא נשמתא דילהון קדש קדשים, דזה שנשמה נקראת קדש קדשים הוא לפי שכוללת בתוכה גם קדשים דנפש ורוח. ומכיון שנפש ורוח כמו שכלולים בנשמה הם במדריגה נעלית יותר [וע"ד דצ"ח שבאדם שהם למעלה מדצ"ח, וכמו כן הוא בנוגע בי"ע שבאצילות, ועד"ז הוא גם בע"ס דאצילות כמו שהם גנוזות בלמעלה מאצילות], לכן ע"י התשובה דנשמה נעשה עילוי גם בנפש ורוח, ולא רק כמו שהם כלולים בנשמה אלא גם כמו שהם במקומם. ולכן אומר בהתשובה דבחי' נשמה תשא עון, כי ע"י תשובה זו, נעשה עילוי גם בהתשובה דסור מרע.

ומזה מובן, שבכדי שהעבודה דסור מרע (בחי' נפש) ודועשה טוב (בחי' רוח) תהי' כדבעי, הוא ע"י עסק התורה (בחי' נשמה), ובפרט ע"י העסק בפנימיות התורה, ברזין דאורייתא וברזין דרזין, דבחי' פנימיות התורה הנק' סתים דאורייתא הוא המקשר ומחבר בחי' סתים דישראל לבחי' סתים דקוב"ה^פד. והגם דהמשכת העצמות שבתורה הוא בכל חלקי התורה, גם בנגלה דתורה, וגם בקריאת אותיות התורה (אפילו כשלא ידע מאי קאמר) כמבואר בהמשך תער"ב^פה, הרי מבואר שם שגילוי העצמות הוא דוקא בפנימיות התורה [כי פנימיות אבא פנימיות עתיק^פו, ולכן הגילוי דפנימיות עתיק הוא דוקא בפנימיות אבא]. ובפרט בפנימיות התורה כמו שנתגלתה בתורת החסידות ע"י הבעש"ט, ועאכו"כ כמו שנתגלתה ע"י אדמו"ר הזקןבתורת חסידות חב"ד, באופן דיתפרנסון^פז. וע"י העסק בתורה, ובפרט בפנימיות התורה, נעשה עילוי גם בהעבודה דסור מרע ודועשה טוב.

י) והנה כמו שהתשובה דשובה גו' כי כשלת בעוניך אינה על עוונות כפשוטם ח"ו, שהרי כל ישראל בחזקת כשרות הם^פח, ובפרט לאחרי התשובה דחודש אלול ודימי הסליחות, ובפרט לאחרי ראש השנה שכל ישראל זוכין בדין, ועד שגם בערב ראש השנה יודעים כבר בבירור שיזכו בדין^פט, כי ועמך כולם צדיקים^צ, ובפרט לאחרי תק"ש שאז נעשה ענין העשירות [וכידוע דזה שארז"ל^צא מתעשרת בסופה הוא מיד לאחרי תק"ש], והתשובה דשבת תשובה (לאחרי ראש השנה) היא רק על הישות דיש מי שאוהב (ובזה גופא – בתכלית הדקות), כנ"ל (סעיף ז), עד"ז הוא גם בהתשובה דועשה טוב ודבקש שלום, דהגם שעשו גם ענינים אלו גם מקודם, התשובה דשבת תשובה היא שקיום המצוות תהי' בהידור עוד יותר, ועד"ז בעסק התורה ובפרט בפנימיות התורה כמו שנתגלתה בתורת החסידות ובפרט בתורת חסידות חב"ד, כולל גם הענין דיפוצו מעינותיך חוצה^צב, ועד שיהי' מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים^צג, שתהי' שנת תורה שנת תשובה ושנת תפלה, וכן גם כל הברכות שבכל האותיות, שנת אורה שנת ברכה שנת גאולה וכו', ובפרט – הברכה העיקרית, גאולה שלימה ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.

**********

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org