ויאמר לו יהונתן מחר · ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו ה'תשמ"ה

בס"ד. ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו ה'תשמ"ה^*

ויאמר לו יהונתן מחר חודש ונפקדת כי יפקד מושבך^א, ומבאר הצ"צ במאמרו ד"ה זה^ב, שדוד^ג הוא בחינת מלכות, הכוללת את כל נשמות ישראל, דכל ישראל בני מלכים הם^ד. וענין ונפקדת כי יפקד מושבך הוא, דע"י שיפקד (יחסר^ה) מקום מושבך, ביטול, עי"ז יהי' ונפקדת, המשכת הזכרון^ה דלמעלה. דזכרון הוא בחינה נעלית ביותר (כדלקמן). וזהו הקשר דונפקדת כי יפקד מושבך עם מחר חודש, כי בערב ר"ח הוא העלם והסתר הלבנה, ועד שברגע שלפני המולד לא נשאר ממנה גם נקודה, ועי"ז נעשה אח"כ (מחר) חודש, מולד הלבנה מחדש, המשכת אור חדש מהשמש ללבנה^ו, שלא האיר בה מקודם. וכמו"כ הוא בישראל שדומין ללבנה^ז, דע"י הביטול שלהם, נמשך בהם אור נעלה ביותר, אור חדש.

ויש לומר, דזה שהמשכת האור חדש נק' ונפקדת, זכרון^ח, הוא, כי המשכת האור השייך לעולמות (גם האור שלמעלה מעולמות אבל שייך לעולמות) אינו חידוש אמיתי, ואור חדש הוא אור א"ס שלמעלה משייכות לעולמות^ט. וזהו שהמשכת אור זה נק' ונפקדת, כי הזכרון הוא באוא"ס שלמעלה משייכות לעולמות. וכמבואר במק"א^י, דכמו שבאדם ענין הזכרון אינו שייך אלא בדבר שאינו נחשב בעיניו (ועד שבנקל לשכוח עליו), עד"ז הוא למעלה, דענין הזכרון הוא באוא"ס שלמעלה משייכות לעולמות, דכולא קמי' כלא חשיב. וזהו ונפקדת כי יפקד מושבך, דהמשכתהאור שלמעלה משייכות לעולמות (ונפקדת) היא דוקא ע"י הביטול (יפקד מושבך). דכשעבודת האדם קשורה עם המציאות שלו (מציאות דקדושה), ההמשכה שנמשכת ע"י העבודה היא מבחינת אור השייך לעולמות (מציאות), ובכדי שתהי' המשכת האור שלמעלה משייכות לעולמות, דכולא קמי' כלא חשיב, הוא ע"י הביטול, יפקד מושבך.

ב) וביאור גודל העילוי דונפקדת (שנמשך ע"י יפקד מושבך) בפרטיות יותר, יובן ע"פ המבואר בלקו"ת^יא שבאתערותא דלעילא יש ג' בחינות. אתערותא דלעילא שמצד עצמה, אתערותא דלעילא שמתעוררת ונמשכת ע"י אתערותא דלתתא (עבודת האדם), ואתערותא דלעילא הבאה במתנה מלמעלה אלא שהמשכתה היא דוקא לאחרי שלימות העבודה. ומבואר שם, שהאתערותא דלעילא שמצד עצמה היא ממקום שאין אתערותא דלתתא מגעת לשם [היינו, שהמשכת אתערותא דלעילא זו היא מאוא"ס שלמעלה מעולמות, שלגבי', אתערותא דלתתא אינה נחשבת למאומה^יב], והאתערותא דלעילא שנמשכת ע"י אתערותא דלתתא היא ממקום שהאתערותא דלתתא מגעת לשם [היינו, שבמקום זה יש ערך להנבראים, ועד שהעבודה שלהם (אתערותא דלתתא) מעוררת וממשכת אתערותא דלעילא], והאתערותא דלעילא שבדרך מתנה, המשכתה היא ממקום שאין אתערותא דלתתא מגעת לשם, אלא שאינה שורה ומתגלית אלא לאחרי שלימות העבודה [והאתערותא דלעילא שנמשכת על ידה]. דהגם שאתערותא דלעילא זו באה במתנה מלמעלה, מ"מ צ"ל איזה כלי לזה, דקוב"ה לא שריא אלא באתר שלים^יג, ולכן^יד, בכדי שיהי' הגילוי של אתערותא דלעילא זו (הבאה בדרך מתנה) צ"ל השלימות דמעשה התחתונים [אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא שמתעוררת ונמשכת על ידה].

ויש לומר, שהגילוי דונפקדת הוא נעלה יותר (גם) מהאתערותא דלעילא שלאחרי שלימות העבודה^טו. כי זה שהשלימות דעבודת האדם (מעשה התחתונים) היא כמו כלי לגילוי האתערותא דלעילא, מורה שעבודת האדם יש לה איזה ערך ושייכות להאתערותא דלעילא. דבאוא"ס שלמעלה משייכות לעולמות שכולא קמי' כלא חשיב, אין שייך לומר שהשלימות דמעשה התחתונים היא מקום מוכשר (אתר שלים) להגילוי דאוא"ס, דכיון שכולא קמי' כלא חשיב, הרי לגבי גילוי זה, אין זה אתר שלים. וענין הזכרון (ונפקדת) הוא בהדרגא דאוא"ס שכולא קמי' כלא חשיב, בדוגמת ענין הזכרון שאינו שייך אלא בדבר שאינו נחשב בעיניו (כנ"ל).

ג) וצריך להבין, שבהדרגא דאוא"ס שכולא קמי' כלא חשיב, גם הביטול של האדם הוא לכאורה כלא חשיב, והיאך שייך שביטול האדם (יפקד מושבך) יעוררכביכול בדרגא זו שיהי' ונפקדת. ולהוסיף, שהאתערותא דלעילא שנמשכת לאחרי שלימות העבודה, הגם שלגבי דרגא זו יש איזה ערך לעבודת האדם (כנ"ל סעיף ב), מ"מ אינה נמשכת ע"י עבודת האדם אלא מצד למעלה (מצד חסדו ית', כי חפץ חסד הוא^טז), וזה שאינה נמשכת ומתגלית להאדם אלא לאחרי שלימות העבודה הוא בכדי שהאדם יהי' מוכשר לקבל את הגילוי (אבל לא שהעבודה ממשכת את הגילוי, ומכ"ש שאינה מעוררת אותו), והענין דונפקדת, שהוא בהדרגא דאוא"ס שכולא קמי' כלא חשיב, הוא מתעורר כביכול ע"י עבודת האדם (ביטול), שע"י יפקד מושבך (דהאדם) נעשה שיהי' ונפקדת.

ד) ויובן זה ע"פ המבואר בהדרושים^יז השייכות דויאמר לו יהונתן (אמירת יהונתן לדוד) למחר חודש, כי ענין חודש (מולד הלבנה) הוא המשכת אור (חדש) מהשמש בהלבנה, וידוע ששמש וירח בשרשם הם ז"א ומלכות. דז"א ומלכות הם משפיע ומקבל, בדוגמת שמש וירח. וזוהי השייכות ד(מחר) חודש לויאמר לו יהונתן, כי דוד הוא בחינת מלכות, לבנה. כמ"ש^יח ודוד הוא הקטן וארז"ל^יט שנקרא כן על שם המאור הקטן, לבנה. ויהונתן הוא ז"א, בחינת שמש הוי', שממשיך ומשפיע במלכות. דזהו שיהונתן הוא יה"ו נתן, נתינת והשפעת בחינת יה"ו למלכות. וזהו הקשר דויאמר לו יהונתן (ההמשכה מיהונתן לדוד) עם מחר חודש, כי ענין חודש הוא ההמשכה מז"א (שמש) למלכות (לבנה).

ולהעיר, שע"פ הנ"ל, ענין ויאמר לו יהונתן שייך לר"ח, שאז הוא ההמשכה מז"א למלכות, ונפקדת. ומזה שנאמר ויאמר לו יהונתן מחר חודש, משמע, שויאמר לו יהונתן שייך (גם) להענין דיפקד מושבך, שבערב ר"ח. ויש לומר הביאור בזה^כ, שבכדי שיהי' הענין דיפקד מושבך, ושעי"ז יהי' ונפקדת, הוא ע"י נתינת כח מלמעלה. וזהו ויאמר לו יהונתן מחר חודש, דיש לומר, דזה שנאמר ויאמר לו יהונתן לפני התיבות מחר חודש, הוא, כי ויאמר לו יהונתן הוא המשכת הנתינת כח מז"א למלכות על הענין דיפקד מושבך (שבערב ר"ח) ושעי"ז יהי' ונפקדת (בר"ח). ולכן נאמר ויאמר לו יהונתן לפני מחר חודש, כי ויאמר לו יהונתן הוא הנתינת כח על ענין מחר חודש.

ה) ויש לקשר זה עם המבואר בהדרושים^כא עה"פ^כב ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, דצריך להבין, הרי כבר נאמר יצחק בן אברהם ולמה נכפל עוד פעם אברהם הוליד את יצחק. והביאור בזה, דאברהם הוא המשכהמלמעלה למטה ויצחק הוא העלאה מלמטה למעלה^כג. והנה ההעלאה מלמטה למעלה מגעת למקום נעלה יותר מהמקום שמשם הוא ההמשכה מלמעלה למטה. וע"ד שארז"ל^כד איש מזריע תחלה יולדת נקבה, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. שההולדה שע"י העלאת מ"ן (העלאה מלמטה למעלה) היא נעלית יותר מההולדה שע"י המשכת מ"ד (המשכה מלמעלה למטה). אלא שבתחלה צ"ל ההמשכה מלמעלה למטה ואח"כ היא ההעלאה מלמטה למעלה. ושני טעמים לזה^כה. כי א"א להיות העלאה בלי קדימת ההמשכה [וע"ד אשה מזרעת, דגם כשאשה מזרעת תחלה הוא ע"י שהאיש מעורר אותה]. וגם הכח שישנו בהעלאה מלמטה למעלה להגיע למקום נעלה מאד (אשה מזרעת תחלה יולדת זכר), המשכתו (התגלותו) הוא ע"י ההמשכה מלמעלה למטה שלפני ההעלאה [וע"ד אשה כי תזריע וילדה, דזה שנעשה הולדה מזרע האשה, הוא ע"י האיש]. ויש לומר, דזה שהכח שבהעלאה מלמטה למעלה להגיע למקום נעלה מאד הוא ע"י ההמשכה מלמעלה למטה [אף שההעלאה מגעת למקום נעלה יותר מהמקום שמשם היא ההמשכה (שלפני ההעלאה)], הוא, כי ענין העלאה הוא העלאת התחתון, ולכן, הכח שבהעלאה להגיע למעלה מעלה הוא בהעלם, וע"י ההמשכה מלמעלה (המשכת העליון) מתגלה הכח שבהעלאת התחתון^כו (ומגיע למעלה יותר מהמקום שמשם היא ההמשכה מלמעלה).

וזהו^כז יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, יצחק בן אברהם (שיצחק עצמו הוא בן אברהם) הוא שההעלאה עצמה באה ע"י קדימת ההמשכה, ואברהם הוליד את יצחק, הוליד הוא לשון פועל יוצא שנותן את כח התולדה ביצחק, הוא, שהכח שבהעלאת המטה להגיע למעלה נמשך (מתגלה) ע"י ההמשכה מלמעלה (שלפני ההעלאה). ויש לומר, שעד"ז הוא בויאמר לו יהונתן מחר חודש, המשכת הנתינת כח מז"א למלכות על הענין דמחר חודש, שיש בזה שני ענינים, דוגמת שני הענינים שבההמשכה מאברהם ליצחק. הנתינת כח על הענין דיפקד מושבך, הביטול וההעלאה דמלכות – ע"ד יצחק בן אברהם, והנתינת כח שע"י יפקד מושבך יהי' ונפקדת – ע"ד אברהם הוליד את יצחק.

ו) והנה בהמעלה דהעלאה מלמטה למעלה לגבי המשכה מלמעלה למטה, שני ענינים. שההעלאה מלמטה למעלה מעוררת וממשכת ממקום נעלה יותר מההמשכה הבאה מלמעלה מצד עצמה. [וכמובא לעיל מהדרושים שהמעלה דהעלאה לגבי המשכה היא ע"ד אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, שהולדת האהבה שבבחינת זכר(אהבה רבה) באה מהאתערותא דלעילא^כח, אלא שזה שהאתערותא דלעילא נמשכת מפנימיות האור (שלכן נולד ממנה אהבה רבה) הוא מפני שהמשכתה הוא על ידי האתערותא דלתתא^כח]. והמעלה דההעלאה עצמה, שהיא נעלית יותר גם מההמשכה שע"י העלאה. וכמבואר בהדרושים^כט המעלה דאור חוזר (העלאה) שהוא חוזר לקדמות המאציל ממש. ולכן לע"ל יאמר ליצחק דוקא כי אתה אבינו^ל, לפי שאז יתגלה המעלה שבהעלאה עצמה.

ויש לומר, דשני הענינים שייכים זל"ז. דזה שע"י ההעלאה, ההמשכה היא נעלית יותר, הוא מצד העילוי שבהעלאה עצמה. אלא שעכשיו, שעיקר המעלה היא בההמשכה מלמעלה, המעלה דהעלאה היא שההמשכה שעל ידה היא המשכה נעלית יותר, ולע"ל תתגלה המעלה דהעלאה עצמה^לא. ועפ"ז יש לומר, דענין יצחק [בן אברהם] הוא נעלה יותר מהענין ד[אברהם] הוליד את יצחק. דענין הוליד את יצחק, המשכת כח ההולדה ביצחק, הולדת האהבה שבבחינת זכר על ידי העלאת מ"ן (אשה כי תזריע), הוא מעלת ההמשכה שעל ידי ההעלאה. וענין יצחק (בן אברהם) הוא מעלת ההעלאה עצמה. וזהו שביצחק בן אברהם נאמר יצחק לפני אברהם, ובאברהם הוליד את יצחק נאמר אברהם לפני יצחק^לב, כי באברהם הוליד את יצחק, עיקר המעלה היא בההמשכה, ולכן ההתחלה והעיקר הוא אברהם, וביצחק בן אברהם (יצחק עצמו), עיקר המעלה היא בההעלאה, ולכן נאמר תחלה יצחק, כי הוא העיקר (ואח"כ מבאר שהדרך לבוא לההעלאה דיצחק הוא על ידי המשכה מלמעלה למטה, בן אברהם).

ז) ועד"ז הוא ביהונתן ודוד, ז"א ומלכות, דעכשיו, ז"א הוא למעלה ממלכות, דז"א הוא משפיע במלכות. ולכן, עיקר המעלה היא בהמשכת ז"א (למלכות), ונפקדת. והמעלה דיפקד מושבך (ביטול ועליית המלכות) הוא שעי"ז נעשה ונפקדת. וכמבואר בהדרושים^לג שההעלאה דערב ראש חודש היא בכדי שעי"ז תהי' ההמשכה בראש חודש. ולעתיד לבוא תתגלה בחינת המלכות כמו שהיא מצדעצמה^לד, שתקבל מאוא"ס עצמו (כמו ז"א). וכמ"ש^לה והי' אור הלבנה כאור החמה, שהלבנה תאיר מעצמה, כמו השמש. ויתירה מזה, שאח"כ יתגלה שורש המלכות שלמעלה מהשורש דז"א ואז תהי' המלכות למעלה מז"א, אשת חיל עטרת בעלה^לו. וזהו שנאמר (בההפטורה דמחר חודש^לז) עד דוד הגדיל, שדוד למעלה מיהונתן^לח.

והנה ידוע^לט שתחלת העלי' דמלכות הוא שהיא מתבטלת ממציאותה ונעשית נקודה תחת היסוד [שבכללות הו"ע יפקד מושבך], ועי"ז היא נעשית כלי להעליות שלמעלה מזה, ועד להעלי' דאשת חיל עטרת בעלה. ועפ"ז יש לומר, דזה שההעלאה דער"ח (יפקד מושבך) הוא בכדי שעי"ז תהי' בר"ח ההמשכה מז"א (ונפקדת), הוא עכשיו, אבל לע"ל, המעלה דיפקד מושבך^מ היא שעי"ז נמשך הגילוי דשורש המלכות עצמה.

ח) והנה זה ששמש וירח הם ז"א ומלכות הוא כמו ששמש וירח הם בענין הספירות. אבל למעלה מזה, שמש וירח הם הקב"ה (שמש הוי') וישראל (שדומין ללבנה). וכמובא לעיל (בתחלת המאמר) מהדרושים, דיפקד מושבך (דדוד, לבנה) הוא הביטול דישראל, ועי"ז נעשה ונפקדת, שהקב"ה נזכר כביכול עליהם ופוקד אותם. ויש לומר, דכמו שע"י יפקד מושבך דמלכות מתגלה ענינה ושרשה דהמלכות עצמה, שאינה צריכה לקבל מז"א (שמש), ויתירה מזה שעי"ז תהי' עליית המלכות למעלה מז"א, עד"ז הוא בנוגע ליפקד מושבך דישראל, שע"י הביטול דישראל מתגלה ענינם שלמעלה מהנ"ל, שישראל וקוב"ה כולא חד^מא, שלכן אינם צריכים כביכול לקבל מהקב"ה, שהרי הם חד ממש, ויתירה מזה, דכיון שלמעשה ידיך תכסוף^מב, הרי ישראל הם משפיעים כביכול בהקב"ה, אשת חיל עטרת בעלה. וזהו ונפקדת כי יפקד מושבך, דהגם שענין הזכרון הוא בהדרגא דאוא"ס שכולא קמי' כלא חשיב, אעפ"כ הביטול דישראל (יפקד מושבך) מעורר בדרגא זו שיהי' ונפקדת, כי זה שבכדי לעורר למעלה הוא ע"י שהאדם המעורר יש לו ערך וחשיבות, הוא, כשהאדם המעורר הוא מציאות לעצמו, וע"י הביטול דיפקד מושבך מתגלה ענינם העליון דישראל שהם חד עם קוב"ה, חד ממש.ט) והנה נתבאר לעיל (בתחילת המאמר) דענין מחר חודש הוא^מג המשכת אור חדש. ויש לקשר זה עם מ"ש בדרושי הצ"צ דמחר (חודש) קאי אלע"ל, ע"ד מארז"ל^מד למחר לקבל שכרם, כי לע"ל יהי' גילוי אור חדש שלא האיר גם קודם הצמצום. ועי"ז יהי' אז חידוש הכי עליון בכל הענינים, בישראל – שהם עתידים להתחדש כמותה^מה, בתורה – תורה חדשה מאתי תצא^מו, וע"י ישראל ותורה יהי' חידוש גם בהבריאה – שמים חדשים וארץ חדשה^מז. וממשיך הכתוב, כן יעמוד זרעכם ושמכם, שגם לע"ל, כשיהי' שמים וארץ חדשים יהי' עומד וניכר העבודה דישראל^מח עכשיו, שעל ידה נעשה החידוש. והקב"ה ישתעשע (וועט זיך צאַצקען) עם ישראל, שעל ידם נתמלא הכוסף והתשוקה שלו להיות לו דירה בתחתונים.

ויהי רצון, שהדיבור בענינים אלה, ובפרט בשבת מברכים החודש, ויתירה מזה בערב ר"ח [מחר חודש], ימהר ויזרז הגילוי דדוד מלכא משיחא, דוד מלך ישראל חי וקיים^מט, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בגאולה האמיתית והשלימה. וכל זה באופן דמיד, ע"ד מולד הלבנה שהוא ברגע כמימרא, מיד הן נגאלין^נ.

**********עמוד ריקהוספותעמוד ריק

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org