בסוכות תשבו שבעת ימים · אור לי"ג תשרי, הילולא דאדמו"ר מהר"ש נ"ע, ה'תשמ"א

בס"ד. אור לי"ג תשרי, הילולא דאדמו"ר מהר"ש נ"ע, ה'תשמ"א^*

בסוכות תשבו שבעת ימים גו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים^א. הנה פסוק זה מביא רבינו הזקן בשו"ע ריש הלכות סוכה^ב ומדייק בלשונו הזהב (דבסוכות הושבתי גו') הם היו ענני כבודו שהקיפם בהם לצל כו'^ג ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות העשויות לצל. ומבאר אדמו"ר מהר"ש בעל ההילולא בהמאמרים דחג הסוכות שנאמרו לפני מאה שנה^ד, דסכך הסוכה נעשה מענן הקטורת דיוהכ"פ^ה, דענן הוא כמו צל. אלא שביום הכפורים הוא בהעלם עדיין (בכסא^ו), ובא בגילוי ליום חגינו^ו, בחג הסוכות^ז. והנה בסוכה צ"ל צלתה מרובה מחמתה^ח, היינו שבסוכה יש גם חמתה^ט, אלא שצלתה צ"ל מרובה מחמתה. ועד"ז ביוהכ"פ יש גם הענין דחמתה, אלא שעיקר העבודה דיוהכ"פ הוא ענין הצל. דהנה ב' הענינים דחמתה וצלתה בהעבודות בביהמ"ק, ועד"ז בתפלות שבמקום קרבנות תקנום^י, הם עבודת הקרבנות ועבודת הקטורת^יא. דבקרבנות כתיב^יב לחמי לאשי גו', ואשי, אש שבאה מן ההדיוט וגם אש שירד מן השמים^יג, הו"ע החום, חמתה. ועבודת הקטורת, שעיקרה הוא הענן, הו"ע צלתה כנ"ל. וזהו מה שביוהכ"פ יש הענין דחמתה, שהרי גם אז יש עבודת הקרבנות. אלא שעיקר העבודה דיוהכ"פ היא העבודה דקטורת, בחי' צל, ומזה נמשך גם בסוכות, ליום חגינו, שצ"ל צלתה מרובה מחמתה.ב) וביאור ההפרש בין קרבנות לקטורת, יובן משמם אשר יקראו להם בלשון הקודש [כתורת הבעש"ט הידועה^יד]. הנה קרבן הוא מלשון קירוב^טו, וכמו שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בדרושי ההילולא שלו^טז שקרבנות הו"ע קירוב הכחות והחושים, ורזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס^יז. וקטורת הוא לשון קשר [כי כל קשר שבפסוק מתורגם בלשון קטר^יח], דלא רק שהוא מקורב לאלקות, ומקורב בתכלית הקירוב, אלא שהוא גם מקושר עם אלקות, ומקושר בתכלית. וההפרש בין קירוב (קרבנות) והתקשרות (קטורת) הוא, דכאשר הוא מקורב לאלקות גם כשהוא מקורב בתכלית הקירוב, הוא בבחי' מציאות עדיין. וזהו שבקרבנות כתיב לחמי לאשי [והעבודה דקרבנות הו"ע חמתה, כנ"ל], כי העבודה דקרבנות היא בדרך כלל עבודה שע"פ טעם ודעת^יט, וגם זה שנמשך מלמעלה ע"י עבודה זו, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני^כ, שייך לטעם ודעת, והאהבה שע"פ טעם ודעת היא בבחי' מורגש^כא, ולכן שייך בה בחי' חום, ותוקפו שלהובא^כב דרחימותא. משא"כ העבודה דקטורת היא בדרך כלל העבודה ברעותא דלבא שלמעלה מטעם ודעת^כג, שבבחי' זו אין שייך ענין המורגש. וזהו שקטורת הוא לשון קשר, שהוא ההתקשרות והדביקות באוא"ס ב"ה בלי שום הרגש, שאינו שום מציאות לעצמו וכל מציאותו הוא רק מה שהוא מקושר עמו, עד שנעשים כולא חד. ובלשון הידוע^כד בחד קטירא אתקטרנא בי' בקוב"ה בי' אחידא [דהגם שממשיך גם בי' להיטא, הרי מכיון שבי' להיטא (שם) הוא לאחרי בי' אחידא אין בזה הרגש], דענין בי' אחידא הוא שנעשה חד ממש עם אור אין סוף.

וזהו גם שהקרבנות היו מקריבים על מזבח החיצון, והקטורת הי' על מזבח הפנימי^כה. דהנה ידוע שב' מזבחות אלה בנפש האדם הם חיצוניות הלב ופנימיות הלב,כמבואר בלקו"ת^כו ובארוכה בדרושי כ"ק אדמו"ר הצ"צ^כז. ולכן עבודת הקרבנות היא במזבח החיצון, כי העבודה שבבחינת התלהבות היא בחיצוניות הלב. וגם לפי שבחיצוניות הלב שייך ענין הבירורים, היינו שיש עדיין מציאות שצריך לבררו ולהעלותו לקדושה. משא"כ פנימיות הלב היא למעלה מענין הבירורים, והעבודה דפנימיות הלב היא האהבה וההתקשרות שמצד עצם הנשמה שלמעלה מטעם ודעת^כח.

ג) והנה החילוק שבין עבודת הקרבנות להעבודה דקטורת היא גם בנוגע להדברים המתבררים על ידם. דקרבנות הם מדברים המותרים דוקא^כט, וכמו כל הענינים דתומ"צ שלא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך^ל. משא"כ בסממני הקטורת היו גם דברים טמאים, וכמו המור שהיא דם של חי' ידוע^לא. וגם^לב בקטורת צ"ל י"א סממנים דוקא (ועד שאם חיסר אחד מכל סממני' חייב מיתה^לג, היפך הענין דקטורת^לד), דמספר י"א הוא בסט"א. דהנה ידוע דבקדושה הוא מספר עשר כמאמר^לה עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר, ומספר י"א הוא בסט"א, י"א כתרין דמסאבותא^לו. והענין הוא, דהנה כתיב^לז ואתה מחי' את כולם, אל תקרי מחי' אלא מהוה^לח, שכל הנבראים שבעולם חיותם וגם עצם מציאותם היא מאוא"ס, ומצד עצמם אינם שום מציאות כלל. וכמו שמבאר בעל ההילולא בד"ה מי כמוכה באלים הוי' מי כמוך נאדר בקודש^לט (שהי' אומרו פעם בשתים או בשלש שנים כדי לטהר את אויר העולם^מ), דהגם שהעולם הוא מציאות ולא אחיזת עינים, מ"מ לית בר מינך^מא, לפי שעיקר ואמיתית מציאותו של כל דבר הוא הכח האלקי המהוה אותו. דמזה מובן, שגם הסט"א וגקה"ט הכרח לומר שנמשך להם חיות מאוא"ס, דאל"כ לא היו שום מציאות כלל. אלא שהחיות המחי' אותם הוא בבחי' מקיף עליהם מלמעלה. [דהגם שיש ניצוץ דקדושה גם בפנימיותם, הרי ניצוץ זה הוא בבחי' גלותבתוכם (ועד שגם הניצוץ עצמו נעשה כמו רע כמו שמבאר אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בד"ה פדה בשלום נפשי^מב), וזה שהם חיים וקיימים הוא מהחיות דקדושה שבבחי' מקיף עליהם מלמעלה^מג]. וזהו שבקדושה הוא מספר עשר ובסט"א מספר י"א. דהנה כל דבר שבעולם הוא מורכב מעשר ענינים כמ"ש בפרדס^מד, ולכן בקדושה הוא מספר עשר, לפי שהחיות מתאחד עם הדבר שמחי' אותו ואינו נמנה בפ"ע. משא"כ בקליפות וסט"א שהחיות הוא בבחי' מקיף עליהם מלמעלה לכן החיות נמנה בפ"ע^מה. וזהו שבקטורת צ"ל י"א סממנים דוקא, כי ע"י העבודה דקטורת, גם הסט"א שהיא במספר י"א נהפכת לקדושה. ויש לומר, דחילוק זה שבין עבודת הקרבנות לעבודת הקטורת בנוגע להדברים המתבררים על ידם הוא מצד החילוק שביניהם בהאדם העובד, שהעבודה דקרבנות היא בחיצוניות הלב והעבודה דקטורת היא בפנימיות הלב. והענין הוא, שכאשר העבודה היא במדידה והגבלה והאדם העובד הוא בבחי' מציאות עדיין, צ"ל זהירות שלא תהי' בעבודתו שום נגיעה, ועאכו"כ שלא תהי' נגיעה מענינים השייכים להמציאות שלו. משא"כ כשהעבודה היא למעלה ממדידה והגבלה הנה ע"י עבודה זו, גם הרע נהפך לטוב^מו, כמו בתשובה שהזדונות נעשות לא רק כשגגות אלא כזכיות^מז [ועד שנעשים לא רק כזכיות (בכ"ף הדמיון) אלא זכיות ממש^מח], כמבואר בארוכה בתו"א^מט.

וזהו גם הקישור והשייכות דעבודת הקטורת ליוהכ"פ, כי התשובה דיוהכ"פ היא עצם ענין התשובה (תשובה עילאה)^נ, וכללות העבודה דעשרת ימי תשובה [ומכ"ש דיוהכ"פ^נא] היא בבחי' יחידה, וכידוע תורת אדמו"ר הזקן^נב בפירוש מאמר רז"ל^נג כאן ביחיד שהעבודה דעשי"ת היא בבחי' יחידה, ומכיון שכנגד בחי' יחידה לא יש בלעו"ז, בבואה דבבואה לית להו^נד, לכן ע"י העבודה והתשובה דיוהכ"פ גם הזדונות נהפכים לזכיות.

ד) וזהו בסוכות תשבו גו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי גו', דידיעה זו היא (לא רק ענין בכוונת המצוה, אלא גם) חלק בקיום המצוה^נה (כדמוכחגם מלשון אדמו"ר הזקן בשלחנו^נו). דהנה סכך הסוכה נעשה (כנ"ל) מענן הקטורת דיוהכ"פ [והשייכות דסוכה לענן הקטורת היא הן מצד זה שהסוכה היא עשוי' לצל וענן הוא כמו צל (כנ"ל), וגם מצד זה שבסוכות הושבתי הם ענני הכבוד], דענין ענן הקטורת דיוהכ"פ הוא בחי' המקיף שלמעלה מטעם ודעת, ובחג הסוכות צריך להמשיך מקיף זה בפנימיות, בסוכות תשבו, וההמשכה בפנימיות היא ע"י הדעת דוקא, כמבואר בארוכה בהמשך וככה של בעל ההילולא^נז. ובפרט ע"י נטילת ד' מינים, שמורים על ענין האחדות^נח, שעי"ז נמשך הדעת (גם בבחי' נוקבא^נט) למטה יותר, בפנימיותו של כאו"א מישראל^ס.

ה) וביאור הענין בעומק יותר יובן ע"פ מה שמבאר בעל ההילולא בהמשך המאמרים הנ"ל^סא בענין ירידת הנשמה בגוף, ועד"ז בענין ירידת המצוות והתלבשותם בדברים גשמיים [וכמו במצות הקרבנות שצריך להקריב בהמה גשמית דוקא, וכן הקטורת היא מי"א סממנים גשמיים דוקא, וכן סכך הסוכה (שהוא דוגמת ענין הקטורת) הוא מדבר גשמי מפסולת גורן ויקב^סב, ועד"ז הוא בשאר המצוות], שהיא ירידה צורך עלי'. דשרש הנשמה היא מבחי' התיקון, ושרש הגוף ונה"ב, וכן שרש הדברים הגשמיים שבהם נתלבשו המצוות, הוא בבחי' התוהו שקדם לתיקון. וע"י שהנשמה יורדת למטה ומתלבשת בגוף ונה"ב ועוסקת בתומ"צ שנתלבשו בדברים גשמיים, עי"ז היא מבררת את הניצוצות דתוהו שנפלו למטה בהגוף ונה"ב ובדברים הגשמיים (שהמצוות מלובשות בהם) ומעלה אותם לשרשם, ועי"ז נמשך להם האורות דתוהו שלמעלה מהאורות דתיקון, כידוע שהאורות דתיקון הם אורות מועטים ובתוהו היו אורות מרובים^סג. ובפרט לפי המבואר שם^סד שריבוי האור דתוהו הוא לא רק ריבוי בכמות (היינו שהוא באותו הסוג של האורות דתיקון ורק שהוא בריבוי גדול מאד), כי אם, שהאורות דתוהו הם בסוג אחר לגמרי. ובמכ"ש מזה שאמרו רז"ל^סה על אור שנברא ביום הראשון שהי' אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו, שביאור הלשון מסוף העולם ועד סופו (אף שלכאורה הי' צ"ל מתחלת העולם ועד סופו) הוא דכללות כל העולמות נחלקים לב' בחינות, עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, והכוונה במסוף העולם ועד סופו היא מסוף העולם דעלמא דאתגליאמלמעלמ"ט ועד סופו דעלמא דאתכסיא מלמטלמ"ע, דמזה מובן שענין הריבוי דאור זה (אור שנברא ביום הראשון) לגבי האור דשאר הימים הוא לא רק ריבוי בכמות אלא שהוא ריבוי שאינו בערך כלל. וכל זה הוא בעולם התיקון גופא [שהרי גם אור שנברא ביום ראשון הוא מבחי' התיקון], שכללות האורות דתיקון הם אורות מועטים. ומזה מובן במכ"ש בענין ריבוי האור שהי' בבחי' התוהו, שנוסף על הריבוי בכמות, הי' (וזהו עיקר מעלתו) אור נבדל בערך לגמרי מהאור דתיקון. וע"י שהנשמה, ששרשה מבחי' התיקון, מבררת ומתקנת את הניצוצות שנפלו למטה בדברים הגשמיים, עי"ז נמשכים האורות מרובים דתוהו בכלים מרובים דתיקון.

וזהו שירידת הנשמה בגוף היא ירידה צורך עלי', דשרש הנשמה הוא (כנ"ל) בבחי' התיקון [אלא שבתיקון גופא היא בבחי' הכי עליונה, דישראל עלו במחשבה^סו], וע"י שיורדת מאיגרא^סז רמה לבירא עמיקתא ומבררת את הניצוצות שנפלו למטה מטה (לבירא עמיקתא), דזה גופא שנפלו למטה מטה ביותר הוא מצד זה ששרשם הוא למעלה מעלה ביותר^סח, עי"ז נעשה בה תוספת עילוי למעלה יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה^סט. וכידוע תורת האריז"ל עה"פ כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם^ע, דזה שהלחם מחי' את האדם (אף שהלחם הוא צומח והאדם הוא מדבר) הוא לא מצד הלחם לבדו, כי אם, מצד מוצא פי הוי' שבהלחם, היינו מהמאמר^עא תדשא הארץ דשא. וזה שהאדם צריך להמוצא פי הוי' שבהלחם דוקא (אף שגם באדם מלובש דבר הוי' מהמאמר^עב נעשה אדם) הוא לפי שמוצא פי הוי' שבהלחם הוא מבחי' התוהו, ולכן על ידו דוקא יחי' האדם שמבחי' התיקון. וכמו שהוא בלחם, עד"ז הוא בכל עניני האדם [דלחם כולל כל עניני אכילה ושתי'^עג וגם כל צרכי האדם^עד], כולל גם עבודת האדם בתומ"צ, שע"י שהאדם מברר את הדברים הגשמיים [ע"י שעושה אותם לשם שמים^עה, ועאכו"כ ע"י קיום המצוות בדברים הגשמיים עצמם], הנה על מוצא פי הוי' שבדברים הגשמיים יחי' האדם, שמתוסף עילוי בנשמת האדם למעלה יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה. ומכיון שהאור דתוהו הוא נבדל בערך לגמרי (כנ"ל), לכן גם העילוי שמתוסף בהנשמה הוא עילוי שלא בערך כלל^עו.ו) ועפ"ז יובן בעומק יותר גודל העילוי דעבודת הקטורת על עבודת הקרבנות, כי ע"י העבודה דקטורת מתבררים גם הניצוצות שנפלו בגקה"ט, ועד שגם זדונות נעשות כזכיות, ומכיון שכל שנפל למטה מטה ביותר מורה ששרשו הוא למעלה מעלה ביותר, הרי מובן^עז שניצוצות אלו (שנפלו בגקה"ט ובפרט בזדונות) הם מלמעלה יותר גם מהניצוצות ודברים הגשמיים (המותרים) שמתבררים ע"י עבודת הקרבנות. והיינו שבתוהו גופא הם בבחי' נעלית יותר. דזהו שאמרו רז"ל^עח במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולים לעמוד בו, לפי שבעלי תשובה מבררים מגקה"ט וצדיקים גמורים מבררים רק מנוגה^עט. וזהו גם שהגילויים דלע"ל תלויים (בעיקר) במעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות^פ דוקא [ובזמן הגלות גופא בהזמן דעקבתא דמשיחא], כי עיקר הענין די"א כתרין דמסאבותא הוא בזמן הגלות [ובפרט בעקבתא דמשיחא], ולכן ע"י מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות ממשיכים אור בלתי מוגבל, אלה תולדות פרץ^פא תולדות מלא^פב, שהוא נעלה יותר גם מתולדות מלא שהי' בעת הבריאה^פג (אלה תולדות השמים והארץ בהבראם^פד), שעולם על מילואו נברא^פה.

וזהו גם מעלת הקטורת דיוהכ"פ על הקטורת דכל השנה, כי הקטורת דיוהכ"פ הו"ע התשובה שזדונות נעשות כזכיות^פו [כי העבודה דיוהכ"פ היא בבחינת יחידה שבנפש, והיינו דבעשי"ת גופא (כאן ליחיד) הנה עיקר הגילוי (והעבודה) דבחינת יחידה הוא ביום הכפורים אחת בשנה^פז, וזה שזדונות נעשות לזכיות ממש הוא על ידי העבודה דבחי' יחידה], וענין זה [שזדונות נהפכים לזכיות] מגיע בבחי' פנימיות עתיק^פו. וגם ענין זה שייך ליוהכ"פ, כידוע^פח דביוהכ"פ הוא עליית המלכות בבחי' עתיק. וזה נעשה גם הכנה והקדמה להגילוי דלע"ל [שיהי' ג"כ ע"י עבודת התשובה דוקא, כמאמר^פט משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא], שאז יהי' הגילוי דפנימיות עתיק^צ.ז) והנה כל העילויים הנ"ל שנעשים בהנשמה ע"י העבודה בעוה"ז דוקא, ובעוה"ז גופא במשך זמן הגלות, היו בה גם לפני ירידתה. וכמובן מתורת הרב המגיד^צא בפירוש מאמר רז"ל ישראל עלו במחשבה, שהוא כמשל הבן שצורתו חקוקה במחשבת האב, ומכיון שאצל השי"ת העבר והעתיד אחד לכן גם קודם שנבראו ישראל הי' נחקק צורתם במחשבה. דמזה מובן, שגם העילוי שנעשה בהנשמה ע"י ירידתה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ועבודתה שם בבחי' עומק ופנימיות הלב, ובזה גופא בדרגא הכי נעלית (עצמות נקודת הלב)^צב, שעי"ז היא מתעלית למעלה יותר מכפי שהיתה בשרשה בבחי' האלקים אשר נתנה^צג, גם צורה זו (של הבן, כמו שהוא בתכלית השלימות) היתה חקוקה במחשבתו ית'. אלא שזהו בכח, ובכדי שיהי' עילוי זה בפועל^צד, הנה זה נעשה ע"י ירידתה למטה ועבודתה בפועל בלימוד התורה ובקיום המצוות, ובפרט ע"י העבודה דקטורת דיוהכ"פ שהיא עבודת התשובה, וע"י הישיבה בסוכה ונטילת ד' מינים שעי"ז נעשה המשכת וגילוי המקיף דענן הקטורת דיוהכ"פ. ועד"ז בהימים שבין יוהכ"פ לסוכות, דזה עוסק בסוכתו וזה בלולבו^צה. דזהו הטעם של זה שיום א' דסוכות הוא ראשון לחשבון עונות^צו, לפי שבמשך ד' ימים אלו כל ישראל עסוקים (רק) במצוות, ובמילא אין שייך שיעשו איזה דבר בלתי רצוי. ומובן, דכאשר ד' ימים אלו הם כדבעי הנה גם לאחרי שמתחיל החשבון, הוא באופן אחר לגמרי, וע"ד הידוע בענין מה שגם צדיקים גמורים אומרים על חטא^צז, חטא מלשון חסרון^צח, בדקות דדקות. ומ"ש ראשון לחשבון עונות הכוונה בזה היא לא לעונות כפשוטם (כולל גם מי שיש בידו למחות ולא מיחה^צט) אלא לעונות מלשון עיוות ועיקום, ועד שגם זה אינו שייך, ועיוות ועיקום הוא בתכלית הדקות, וכמו שנתבאר לעיל^ק בפירוש הכתוב^קא כי כשלת בעונך. ועי"ז, הנה גם הקטורת דיוהכ"פ, שענינה הוא תשובה דזדונות נהפכים לזכיות, הוא ג"כ על עונות (וזדונות) שבתכלית הדקות. ולאחרי יוהכ"פ ממשיכים בחי' המקיף דענן הקטורת בהענינים דסוכה ולולב כמו שהם דברי הרשות עדיין וישראל מכינים ומכשירים אותם למצוה, ובפרט לאחרי שמקיימים בהם מצות ישיבה בסוכה ונטילת ד' מינים בחג הסוכות זמן שמחתנו, ונמשך שמחה על כל השנהכולה^קב, שמחה תמידית^קג, שעובדים את ה' בתמידות בשמחה ובטוב לבב^קד, וזה נעשה הכנה קרובה לשמחת עולם על ראשם^קה שתהי' בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו ממש.

**********

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org