וה' אמר המכסה אני מאברהם גו' ואברהם היו יהי' לגוי גדול גו' כי ידעתיו למען אשר יצוה גו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט גו'א. ומדייק בזה בעל יום ההולדת במאמרו ד"ה זה דשנת תרס"ז (בהמשך תרס"וב), הרי דרך הוי' זהו תומ"צג, וא"כ מה מוסיף הכתוב בלעשות צדקה גו' (ענין המצוותד) על ושמרו דרך הוי'. ומבאר שםה, דדרך הוי' היא המשכה מלמעלה למטה, וצדקה ומשפט היא העבודה בבחי' מלמטה למעלה, העבודה דאור חוזר. [ועפ"ז מבואר שםו גם השייכות דושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט למ"ש לפנ"ז והוי' אמר המכסה אני מאברהם גו'].
והנה הפסוק כי ידעתיו גו' ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט נתבאר בהמשך הנ"ל בד"ה כי ידעתיו דשנת תרס"וז (מאמר דש"פ וירא הראשון שבההמשך), ובמאמר זה (מאמר דש"פ וירא השני שבההמשך) מבאר הפסוק באופן אחר, נוסף על זה שמאמר הראשון מתחיל בפסוק כי ידעתיו ומאמר השני מתחיל בפסוק והוי' אמר המכסה אני גו', הנה גם בפסוק כי ידעתיו גופא, במאמר השני מפרש באופן אחר, דבמאמר הראשון מביא שני פירושים בכי ידעתיו, פירוש התרגוםח שידעתיו הוא לשון ידיעה, ארי גלי קדמי, ופירוש רש"י שידעתיו הוא לשון חיבה. ומבאר שםטדידעתיו לשון ידיעה הו"ע רצון העצמי (דזהו ארי גלי קדמי, כי הרצון הוא בהתגלות), וידעתיו לשון חיבה הו"ע תענוג העצמי, משא"כ במאמר השני מפרשי ידעתיו לשון חיבה, שחיבב אותו בבחי' תענוג העצמי. ועוד חילוק בין שני המאמרים בהפירוש דושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט. דבמאמר הראשון משמע (כפשטות לשון הכתוב, וכמבואר גם בכמה דרושים) דלעשות צדקה ומשפט הוא הפירוש דושמרו דרך הוי'יא, או שצדקה ומשפט הוא פרט בדרך הוי'. ויש לומר שדרך הוי' (לשון יחיד) היא התורה (בחינת כלל שלמעלה מהתחלקות), ומזה נמשך לעשות צדקהיב, עשיית המצוות (רמ"ח אברין דמלכאיג, אברים פרטים)יד. ובמאמר זה (מאמר דש"פ וירא השני שבההמשך) מבאר דלעשות צדקה גו' (עם היות שבא בהמשך לושמרו דרך הוי') הוא לא פירוש או פרט בדרך הוי' אלא שהוא ענין נוסף. דלאחרי ושמרו דרך הוי', המשכה מלמעלה למטה, באים אח"כטו לעבודה נעלית יותר, לעשות צדקה, עבודה מלמטה למעלה.
ב) ויובן כ"ז ע"פ המבואר בד"ה זכור תרע"חטז לבעל יום ההולדת (עה"פ ושמרו דרך הוי'), ובארוכה בביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעייז (עה"פיח כי ישרים דרכי הוי') ובכ"מיט, דענין דרך למעלה הוא בדוגמת דרך כפשוטו (בגשמיות), שהוא ממוצע שמחבר שני מקומות שמצד עצמם הם רחוקים זמ"ז בתכלית. וכמו דרך המלך הנמשך והולך מעיר המלוכה מקום מושב המלך לכל מרחבי המדינה (שעל ידו מגיעים לכל העיירות הגדולות), וממנו מסתעפים עוד דרכים ונתיבות שעל ידם יכולים להגיע לעיירות הקטנות וכו' עד לפינה הכי נדחת, דהריחוק שבין עיירות הקטנות ומכש"כ פינה הנדחת לעיר הבירה מקום מושב המלך הוא נוסף על הריחוק במקום גם ריחוק במעלה, ועד לריחוק שבאין ערוך, וע"י אמצעות הדרך נעשה קישור וחיבור דפינה הנדחת עם מקום מושב המלך. וזהו מה שהקו הנמשך מאוא"ס נקרא בשם דרך, כי הקו הוא הממוצע שעל ידו נמשך מאוא"ס לעולמות, דנוסף על זה שהתהוות העולמות(המשכת אוא"ס להוות את העולמות) הוא ע"י אמצעות הקו [דענין זה הוא ע"י חיצוניות הקו, דשרשו הוא ממל' דא"ס], הרי ע"י הקו נעשה גם המשכת הגילויים דאוא"ס בעולמות [דענין זה הוא ע"י פנימיות הקו, דשרשו הוא מת"ת הנעלם].
ג) ועפ"ז מבאר בעל יום ההולדת בד"ה זכור הנ"לכ זה שהתומ"צ נק' דרך הוי', כי ענין תומ"צ הוא לאתקנא רזא דשמי'כא, המשכת בחי' שמו הגדול (שם הוי'), שהוא הגילוי דעצמות אוא"ס (בחי' ת"ת הנעלם שלמעלה מבחי' מל' דא"ס). ולכן נק' דרך הוי', הדרכים שעל ידם נמשך בעולם הגילוי דשם הוי', שמו הגדול. ועי"ז נשלמה הכוונה דדירה בתחתוניםכב, הגילוי דעצמות אוא"ס (שלמעלה מבחי' סובב וממלא) למטה בתחתונים, בתחתון שאיןכג תחתון למטה ממנו. ומבאר שםכד, דענין דירה בתחתונים הוא כמשל אדם הדר בבית חבירו, שכל עצמותו כמו שהוא דר בביתו הוא דר בבית חבירו. ויש לומר, שהכוונה בהמשל דאדם הדר בבית חבירו, הוא לבאר, דענין דירה בתחתונים הוא לא באופן שמצד הגילוי דאוא"ס בהתחתון נעשה בו זיכוך ועלי' (באופן שמתבטל ה"תחתון" שבו), כי אם, שגם לאחרי הגילוי הוא נשאר תחתוןכה, ואעפ"כ נמשך בו הגילוי דעצמות אוא"ס. דזהו תוכן המשל דאדם הדר בבית חבירו, שגם לאחרי שהוא דר שם הבית הוא בית חבירו, ואעפ"כ הוא דר שם בכל עצמותו כמו שהוא דר בביתו.
ד) והנה לאחרי זה ממשיך בהמאמר (ד"ה זכור הנ"לכו), דכמו שדרך כפשוטו משמש לא רק להליכה אלא גם לחזרהכז, עד"ז הוא גם בדרך הוי', דאמיתית ענינו הוא שהוא באופן כזה שעל ידו נעשה לא רק ההמשכה מלמעלה למטה (ענין הליכה), אלא גם העלאת התחתון, שיהי' כלי לההמשכהכח. ושני ענינים אלו (ההמשכה מלמעלה והעלאת המטה) נעשים על ידי לימוד התורה וקיוםהמצוותכט. ע"י לימוד התורה נעשה ההמשכה דעצמות אוא"ס (דהחכמה דתורה היא מבחי' החכמה דעצמות א"ס) בשכל האדם (שכל אנושי שמלובש במוח גשמי), ובפרט כשלומד היטב בעיון שכלו שאז היא מתאחדת עמו ביחוד נפלא שאין יחוד כמוהול, ועד שנקראת על שמולא. ובירור והעלאת התחתון נעשה ע"י מעשה המצוות, ובפרט כשמעשה המצוות הוא באופן דאתכפיא, מעשה מלשון כפי'לב. וזהו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה גו', דאמיתית ענין הדרך שמשמש לא רק להליכה (המשכה מלמעלה) אלא גם לחזרה (בירור והעלאת התחתון) הוא שנוסף ללימוד התורה יש גם עשיית צדקה, דכל המצוות נק' בשם צדקהלג. ומוסיף צדקה ומשפטלד, דעשיית הצדקה (צדקה כפשוטה) צ"ל במשפט, שישפוט את עצמו מהמותרות ויחשוב היטב מה שהוא מוכרח לנפשו וכל השאר יתן לצדקה. ועד"ז הוא בכל המצוות (שנק' בשם צדקה, כנ"ל) שקיומם צ"ל באופן דמשפט. ומוסיף לעשות (צדקה ומשפט), שגם זה (שהצדקה היא באופן דמשפט) אינו מספיק עדיין, וצריך להיות באופן דאתכפיא, מעשה מלשון כפי'. ועי"ז נעשה בירור והעלאת התחתון, שנעשה כלי להגילוי שלמעלה.
ה) והנה העילוי שבבירור והעלאת התחתון, מובן מהמאמר (ד"ה זכור הנ"ל) שיש בזה ב' ענינים. א' שזה נוגע לההמשכה שלמעלה. וכמ"ש במאמר הנ"ל דכמו שבדרך כפשוטו באם א"א לילך בו בחזרה אזי אינו נקרא דרך (לא רק לגבי המקום שבא לשם, אלא) גם לגבי המקום שהלך משם, דכשלא ישנה העלי' (שהתחתון אינו כלי לההמשכה), אין ההמשכה אמיתית. ויש לומר הביאור בזה, דאמיתית ענין ושלימות ההמשכה (שאין בה הגבלה) היא, דלא רק שהיא נמשכת בכל מקום גם במקום הכי תחתון, אלא שהיא נמשכת וחודרת בכל חלקי המקום עד שמתעצמת עמו. שזה (ההתעצמות) הוא דוקא כשהתחתון הוא כלי להגילוי. דהגם שמצד למעלה אפשר להיות ההמשכה גם בתחתון שאינו כלי, דמילה יאמר לו מה תעשהלו, הרי בנוגע להתחתון, מכיון שמצדו אינו כלי ראוי לההמשכה, אינו מתעצם עם האורלז, ובמילא חסר גם בההמשכה כנ"ל. ועוד ענין בבירור והעלאת התחתוןלח, ובפרט כשהבירורהוא באופן דאתכפיא, שזה דוקא מגיע בהעצמות. וזהו"ע מעשה גדוללט, כי מעשה מלשון כפי' (בירור התחתון) מגיע בהעלם העצמימ שלמעלה מכל ההמשכות והגילוייםמא.
ו) ועפ"ז יש לבאר תוכן הפנימי של החילוקים דהמאמרים דש"פ וירא בהמשך תרס"ו. דבמאמר הראשון מבאר ענין המצוות, זה שע"י קיום המצוות נמשכים ענינים הכי נעלים, רצון עצמי ותענוג עצמי. היינו שהעילוי דעבודת המטה הוא שעי"ז נעשה ההמשכה מלמעלה וגם ענין בירור התחתון הוא שעי"ז היא השלימות דההמשכה. ולכן מפרש (כפשטות לשון הכתוב) דלעשות צדקה ומשפט הוא פירוש ופרט בדרך הוי', ההמשכה מלמעלה. ולשנה הבאה במאמר השני מבאר העילוי דמעשה המצוות (עבודת המטה) כמו שהוא מצד עצמומב, בדוגמת הגילוי דלעתיד שאז תתגלה מעלת המעשה, מעשה גדול, לא רק זה שהמעשה מעורר וממשיך את אור הבל"ג כמו שהוא למעלה מהתלבשות בחכמה (תלמוד), אלא גם העילוי דהמעשה גופא, שהוא מגיע בהעלם העצמימ (שלמעלה גם מאור הבל"ג שנמשך על ידו)מא. ולכן מפרש דלעשות צדקה ומשפט הוא (לא פרט וביאור בדרך הוי', כ"א) ענין נוסף (שבא לאחרי וע"י ושמרו דרך הוי')מג. וזהו מה שמאמר זה מתחיל בפסוק והוי' אמר המכסה אני, ומבאר דהמכסה אני הוא בחי' העלם העצמי דא"ס, ופירוש המכסה אני מאברהם הוא שלאברהם נתגלה בחי' זו, דע"י עבודתו בבחי' אור חוזר מלמטה למעלה, וגם יצוה את בניו ואת ביתו אחריו גו' לעשות צדקה ומשפט, לכן נתגלה לו בחי' העלם העצמי. [ואומר על זה המכסה בתמי'מד, כי מצד העבודה שלו (בבחינת אור חוזר) אין שייך שלא יתגלה לו בחינה זו]. ומכיון שבמאמר זה מדובר בענין הגילוי דהעלם העצמי (המכסה אני), לכן, גם בפסוק כי ידעתיו גו' מפרששידעתיו הוא לשון חיבה שחיבב אותו בבחי' תענוג העצמי [דגילוי תענוג העצמי הוא נעלה יותר מגילוי הרצון, שלכן גילוי הרצון יש גם עכשיו משא"כ גילוי התענוג יהי' רק לעתידמה], כי ע"י המשכת וגילוי העלם העצמי, גם הגילויים הם באופן נעלה יותרמו.
והנה שני ענינים אלו דושמרו דרך הוי' (המשכה מלמעלה למטה) לעשות צדקה ומשפט (עבודה מלמטה למעלה) ישנם בכאו"א מישראל, במשך כל הדורות. דנוסף על זה שכל עניני התורה הם נצחייםמז, ובפרט הענינים דמעשה אבות סימן ונתינת כח לבניםמח, הרי בנוגע לענין זה אומר בפירוש אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, עד סוף כל הדורות. וציווי זה (שאברהם מצוה את בניו גו') הוא נתינת כח מיוחד (נוסף על הנתינת כח שמצד מעשה אבות) לכל אחד מישראל על שתי עבודות הנ"ל.
ז) ויש לקשר זה עם הפסוק (בתהלים קאַפּיטלמט קטז, הקאַפּיטל דבעל יום ההולדתנ דשנה שעברהנא) אתהלך לפני הוי' בארצות החייםנב, ארצות לשון רבים, ומבואר בתו"אנג שהם (בכלל) ב' ארצות, עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, דב' ארצות אלו הם המשכה מלמעלה למטה והעלאה מלמטה למעלה. ויש לבאר זה בב' אופנים. א' שעלמא דאתכסיא הו"ע העלאה מלמטה למעלה (דעלי' למעלה הו"ע של התעלמות) ועלמא דאתגליא (ענין הגילוי וירידה) הו"ע המשכה מלמעלה למטה. וע"פ המבואר בתו"א שם שעלמא דאתכסיא הוא בחי' לאה (מחשבה) ועלמא דאתגליא הוא בחי' רחל (דיבור), יש לומר, שעלמא דאתכסיא בעבודת האדם הוא לימוד התורה, שעיקר ענינה הוא הבנה והשגה (מחשבה)נד, ועלמא דאתגליא הוא קיום המצוות בדיבור ומעשה. ועפ"ז, עלמא דאתכסיא הוא המשכה מלמעלה למטה ועלמא דאתגליאהוא העלאה מלמטה למעלה, כנ"ל בארוכה שתורה היא המשכה מלמעלה למטה ומצוות הם העלאה מלמטה למעלה.
ח) וע"י העבודה דאתהלך לפני הוי' בארצות החיים, באים לתוכן הקאַפּיטל דבעל יום ההולדת דשנה זונה, הללו את הוי' כל גוים גו' כי גבר עלינו חסדו גו', שגם שני ענינים אלו הו"ע העלאה והמשכה. הללו גו' כל גוים גו' הו"ע בירור זיכוך והעלאת העולםנו, עד שגם הגוים והאומים מהללים ומשבחים את הוי'. וגבר עלינו חסדו גו' הו"ע המשכה מלמעלה למטה, דנוסף על זה שחסד (בכלל) הוא המשכה מלמעלה למטה, הנה החסד (ההמשכה) הוא בתוקף ובהתגברות, גבר גו' חסדו. והוא, שההמשכה היא מלמעלה מעלה ביותר, קצה הכי עליון, וביחד עם זה באה ההמשכה למטה מטה, עד לתחתון שאין תחתון למטה ממנו, וזהו מה שממשיך בכתוב ואמת הוי' לעולם, דאמת הוי' היא בחינה נעלית ביותר [וי"ל שזהו"ע מ"ש הרמב"םנז שכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו, דאמיתת המצאו שייך לשם הוי', שלכן מביא ברמב"ם (בהמשך הענין שם)נח הפסוקנט והוי' אלקים אמת], ואעפ"כ הוא נמשך לעולם, לעולם הזה הגשמי, ובזה גופא גם לגוים ואומים. אמנם לאחרי כל העילוי דהמשכה זו, נאמר זה בכתוב (לא בתור ענין בפ"ע, אלא) בתור טעם (כי) על הללו גו' כל גוים. דתכלית הכוונה של ההמשכה היא שעי"ז יהי' אח"כ בירור ועליית המטה, שגם הגוים גופא יהללו את הוי'. וע"ד העילוי דלעשות צדקה ומשפט שבא ע"י קדימת דרך הוי'ס. וסיום וחותם המזמור הוא הללוי', דאמיתית ההילול יהי' בשירה העשיריתסא לע"ל, שאז יתגלה העילוי דהעלאת התחתון, מעשה גדול, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.