שובה ישראל עד הוי' · ש"פ האזינו, שבת תשובה, ה'תשל"ו

בס"ד. ש"פ האזינו, שבת תשובה, ה'תשל"ו

(הנחה)

שובה ישראל עד הוי' אלקיך כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים גו' אמרו אליו כל תשא עון גו' ונשלמה פרים שפתינו^א. וידוע הדיוק בדרושי רבותינו נשיאינו מ"ש שובה ישראל, דלכאורה, מכיון שמדבר בענין התשובה הול"ל שובה יעקב ולא שובה ישראל שהוא שם המעלה. דישראל הוא לשון כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל^ב וגם הטעם על קריאת שם ישראל הוא כי שרית, משא"כ יעקב הוא מלשון עקב וגם הטעם על קריאת שם יעקב הוא לפי שוידו גו' בעקב^ג, ולא רק בעקב סתם אלא בעקב עשו, וא"כ הול"ל שובה יעקב ולמה אומר שובה ישראל. ובפרט ע"פ האמור ולא ראה גו' בישראל^ד (משא"כ ביעקב). וביותר א"מ מה שממשיך בכתוב כי כשלת בעונך, דעון הו"ע הזדונות, והרי אפילו בנוגע לשגגות איתא באגה"ק^ה מלקו"ת מהאריז"ל^ו ששגגות הוא מצד התגברות נה"ב [שזהו הטעם על מ"ש רש"י במסכת שבועות^ז שגם שוגג צריך כפרה], וא"כ הרי אפילו ענין השגגות אינו שייך בבחינת ישראל, ומכש"כ הענין דכשלת בעונך, זדונות, ולמה אומר שובה ישראל ולא שובה יעקב. וגם צריך להבין מ"ש קחו עמכם דברים גו', דלכאורה כשאומר שובה ישראל הרי הכוונה היא לתשובה כדבעי, ומכיון שמ"ע להתוודות (כשעושה תשובה)^ח הרי דשובה ישראל כולל גם ענין הוידוי, דהגם שעיקר התשובה הוא בלב^ט מ"מ גם הוידוי הוא מעיקרי התשובה, א"כ מה מוסיף קחו עמכם דברים. וגם צריך להבין מ"ש אמרו אליו כל תשא עון, דלכאורה מאחר שעשה כבר תשובה (שובה ישראל) הרי ודאי שמחלו לו על עוונותיו, ולמה צריך לומר ולבקש כל תשא עון. וגם צריך להבין מ"ש לאח"ז ונשלמה פרים שפתינו שמונה כאן דרגות נעלות (בתחילה שובה ישראל גו', ואח"כ קחו עמכם דברים גו', ואח"כ אמרו אליו גו', עד שבא לונשלמה פרים שפתינו), שלאחרי כל הענינים שלפנ"ז בא רק לונשלמה פרים שפתינו שהוא רק במקום הקרבנות ולא קרבנות גופא.והענין הוא, הנה כללות ענין התשובה הוא ענין דילוג^י כמו שנת"ל (בהשיחות), למעלה מסדר והדרגה והשתלשלות. דזהו מה שהתשובה היא בשעתא חדא וברגעא חדא^יא, דענינים שבהדרגה צריך לזה זמן, וכל שהענינים הם נעלים יותר צריך יותר זמן, וכמו לא קאי אינש אדעתא דרבי' עד ארבעין שנין^יב, שמצד גודל עילוי הענין (של דעתא דרבי') צריך לזה זמן מופלג. אמנם ענין התשובה (עם היותו ענין נעלה) הוא בשעתא חדא וברגעא חדא, לפי שעבודת התשובה היא בחילא יתיר^יג, באופן של דילוג שלא בהדרגה. והדילוג שבענין התשובה הוא מה שמדלג מענין הפכי, והיינו דלא רק שהיא באופן דאין ערוך כהעליות דאין ערוך שבקדושה גופא, כי אם, שמדלג מענין הפכי. דזהו גם בתשובה סתם, שבתחילה הי' בצד ההיפך וברגעא חדא נעשה לבעל תשובה. ובפרט בתשובה מאה"ר שזדונות נעשים לו כזכיות^יד, שהיא דילוג מקצה היותר תחתון לקצה היותר עליון, שהרי בתחילה היו לו לא רק עבירות סתם כ"א זדונות, קצה הכי תחתון, וע"י התשובה נעשים כזכיות, שזכיות אלו (הנעשים מזדונות) הם נעלים יותר גם מזכיות הצדיקים, קצה הכי עליון.

והנה ידוע פירוש אדמו"ר הזקן^טו במרז"ל^טז תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שהטעם מה שמקדים תשובה למעשים טובים הוא לפי שע"י קדימת התשובה המעשים הם מעשים טובים ומאירים. כי עבודת התשובה פועלת גם בהעבודה דתומ"צ. ולכן, מכיון שעבודת התשובה היא בדרך דילוג שלא בהדרגה, הנה זה פועל שעד"ז יהי' גם בהעבודה דתומ"צ ועד בהעבודה דוכל מעשיך יהיו לשם שמים^יז, שגם עבודה זו יהי' באופן שלמעלה מסדר והדרגה, דוגמת ענין הדילוג שבתשובה. וכמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו בהמאמר שלפני ד"ה שובה ישראל^יח ונתבאר גם במאמר הקודם (ד"ה זה היום^יט) שלימוד התורה צ"ל ע"י קדימת הביטול, כמ"ש ונפשי כעפר לכל תהי' (ועי"ז דוקא) פתח לבי בתורתך^כ. ועד שגם בהדרגות דלימוד התורה גופא (כאשר הדרגות הם באין ערוך), צריך להיות תחילה ביטול השגת דרגא הקודמת, וכמו ר"ז צם מאה תעניתא לשכוח תלמוד בבלי בכדי להשיג תלמוד ירושלמי^כא. ועד"ז הוא גם בקיום המצוות, שצ"ל בזה גם העבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, וכמ"ש^כב ואהבת את ה"א בכל לבבךובכל נפשך ובכל מאדך, שאינו מספיק שקיום המצוות תהי' בהאהבה דבכל לבבך ובכל נפשך שהיא אהבה שבהגבלה כ"א צריך שיהי' גם האהבה דבכל מאדך שהיא למעלה ממדידה והגבלה^כג. וענין זה הוא למעלה באין ערוך מקיום המצוות סתם, כי העבודה דבכל מאדך הו"ע עושין רצונו של מקום^כד כידוע תורת הרב המגיד^כה (היינו שהוא עושה את הרצון), ומזה מובן שהוא למעלה באין ערוך מקיום המצוות (סתם), דקיום המצוות (סתם) הוא שכבר ישנו הרצון והאדם הוא רק מקיים את הרצון, משא"כ בהאהבה דבכל מאדך הוא עושה רצונו של מקום. וענין זה (דבכל מאדך) צריך להיות לא רק בהענין דקיום המצוות אלא גם בהעבודה דוכל מעשיך יהיו לשם שמים, שהרי יש עוד פירוש בבכל מאדך, כמרז"ל^כו בכל מאדך בכל ממונך, שהו"ע בכל מעשיך, וגם פירוש זה בבכל מאדך שייך לפירוש הנ"ל בבכל מאדך, היינו שגם בכל ממונך, כל מעשיך, צ"ל ואהבת את ה"א לא רק בכל לבבך ולא רק בכל נפשך אלא גם בכל מאדך, למעלה ממדידה והגבלה. אלא שענין הדילוג שלא בהדרגה שבתומ"צ וכל מעשיך לש"ש (הנפעל מענין הדילוג שבתשובה) הוא מה שבקדושה גופא העלי' היא באופן דאין ערוך, משא"כ בתשובה הוא הדילוג מצד ההיפך. ועד שהדילוג הוא מקצה הכי תחתון לקצה הכי עליון, כנ"ל.

והנה הכח לעבודת התשובה שהיא בדרך דילוג לגמרי כנ"ל הוא מצד בחינת ישראל. והגם שישראל הוא אותיות (לי) ראש^כז, וענין הראש הוא שיש לו שייכות להגוף והרגל^כח, מ"מ הרי ישראל הוא אותיות לי ראש (דראש הוא לי – בטל אליו (וכפשטות הלשון והענין דשרית – שררה ונצחון דמלחמה)), ומצד בחינה זו יכול להיות ענין הדילוג שלמעלה ממדידה. וזהו שובה ישראל, כי הכח לשובה הוא מצד בחינת ישראל דוקא. ומכיון שבחינה זו ישנה בכאו"א מישראל, גם בזה שכשלת בעונך, כמרז"ל^כט ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, ועד שישנה אפילו גם בזה שהוא דוגמת מי שממנו לומדים ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, לכן יש לכאו"א הכח לתשובה. ומצד בחינה זו יכול להיות ענין התשובה גם בבחינת יעקב, כי שמו העיקרי והעצמי של כאו"א מישראל הוא ישראל, היינו שבחינה זו היא העיקר והעצם שבו, לכן היא פועלת גם על בחינת יעקב. וזהו גם מה שממשיך כי כשלת בעונך, דהנה ידוע מאמר רבותינו נשיאינו^ל, שכשם שצריך לידע חסרונות עצמו כן צריך לדעת מעלות עצמו, ולכן אומר כי כשלת גו' שהוא רק ענין שלכשלון בלבד, שע"י שרגלו נתקל בעץ או באבן זה פועל הכשלון בהראש, ובחינת ישראל היא בשלימות. ובכ"ז צ"ל ענין התשובה בכל תוקפה כי מכיון שהוא בחינת ישראל, הרי לגבי מדריגתו צריך לתשובה גם על ענין זה. ואדרבה, מצד מדריגתו הנעלית, הנה גם ענין קל נוגע יותר מפגם גדול בבחינת יעקב, וע"ד שאמרו בתניא^לא ובשבת^לב בנוגע לרבב על בגד ת"ח הנק' בנאים, וע"ד המבואר בתניא^לג בנוגע להרהור שבמחשבה שזה נוגע הרבה יותר מענין הדיבור כו'.

וממשיך בכתוב קחו עמכם דברים גו', כי בכדי לתקן כדבעי את המכשול (מה שנתקל ברגלו) אינו מספיק ענין התשובה דביטול המציאות שנעשה עי"ז – שזה פועל ע"י וידוי דברים, ענין האותיות כמבואר בסהמ"צ להצ"צ^לד, כי תכלית התשובה הוא העבודה דתומ"צ (וכנ"ל בענין תשובה ומעשים טובים), ולזה מוסיף קחו עמכם דברים דתומ"צ כמבואר בלקו"ת עה"פ^לה. ודברים אלו הם במדידה דוקא. דלא מיבעי בתושבע"פ דמכיון שלימוד תושבע"פ צ"ל בהבנה והשגה דוקא^לו הרי מוכרח שיהי' במדידה, אלא גם תושב"כ הגם שבתושב"כ אינו נוגע כ"כ ענין ההשגה^לו, מ"מ גם בתושב"כ צריך להיות מדידה, ואדרבה, המדידה דתושב"כ היא יותר מהמדידה דתושבע"פ, שהרי בתושב"כ האותיות והתגין והטעמים צ"ל בתכלית הדיוק.

וממשיך בכתוב אמרו אליו כל תשא עון. והענין הוא, כי תכלית ענין התשובה הוא לא רק שימחלו העונות אלא שהזדונות גופא יהפכו לזכיות, וזהו מה שגם לאחרי שובה ישראל צ"ל אמרו אליו כל תשא עון, תשא עון הו"ע נושא עון^לז, דלא רק שהוא יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם^לח, אלא שהוא גם נושא עון, שנושא ומגבי' את העון, שהעונות נעשים לזכיות כמבואר בארוכה באוה"ת^לט. וענין זה (תשא עון) נעשה ע"י אמרו אליו כל, כל הוא מה שהוא ית' הוא כל וכולל את הכל, ולכן תשא עון, שנושא גם את העון ומהפכו לזכיות.

וממשיך בכתוב ונשלמה פרים שפתינו, היינו שע"י שלימות התשובה דשובה ישראל וגו' פועלים שלימות בענין הקרבנות שלאחרי כשלת בעונך, דפירוש ונשלמה פרים שפתינו הוא לא רק ששפתינו הוא תשלומין לפרים כ"א ששפתינו פועל שלימות בה"פרים", דשפתינו הו"ע התפלה, ענין הקרבנות ברוחניות,שהוא למעלה מענין הקרבנת בגשמיות^מ, וע"ד שגם בזמן הבית שהי' אז הקרבת הקרבנות כפשוטה הנה גם אז הוצרך להיות הענין דישראל במעמדם לויים בדוכנם וכהנים בעבודתם ובפרט עבודת הכהנים ה"ה "בחשאי וברעותא דלבא"^מא. וזהו מ"ש ונשלמה פרים שפתינו לאחרי שובה ישראל וגו', כי ענין זה (ונשלמה פרים שפתינו) הוא העילוי שנעשה ע"י התשובה, מה שמגיע בעילוי אחר עילוי, למעלה גם מענין הקרבנות, עד שמגיע לבחינת פני הוי'. וכמ"ש^מב בקשו פני את פניך הוי' אבקש, שע"י בקשו פני הו"ע התשובה, עי"ז את פניך הוי' אבקש. דבאופן דהמשכה מלמעלה למטה כתיב^מג וראית את אחורי ופני לא יראו, משא"כ באופן דהעלאה, מגיעים לבחינת פניך הוי'^מד.

והנה כמו שהוא בנוגע לעבודה, דהגם שהעבודה דתומ"צ (מצד עצמם) היא בהגבלה יש בה גם הענין דשלא בהדרגה (שנפעל ע"י עבודת התשובה), ויש גם ענין הדילוג דתשובה שהוא למעלה גם מהענין דשלא בהדרגה שבהעבודה דתומ"צ, עד"ז הוא גם בהשכר, שנוסף לג' הבחינות (בי"ע) בג"ע שהם בחינות השתלשלות, השכר דילכו מחיל אל חיל^מה שהוא עליות שבאין ערוך. אבל גם עליות אלו הם רק הארה וגילוי, ואח"כ יהי' המשכת העצם שהוא למעלה מענין העליות והירידות, ועד שאין שייך לומר על זה שהוא למעלה מענין העליות כי אינו בגדר דעלי' וירידה^מו כ"א יום שכולו שבת^מז.

וזהו שובה ישראל גו' שאומרים בההפטורה דשבת תשובה, שהעבודה דשבת תשובה מתקנת את כל השבתות דשנה העברה וגם פועלת בכל השבתות שבשנה הבאה. וכמבואר בכתבי האריז"ל^מח שיום הראשון (לשבוע) שבז' הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים מתקן את כל הימים דיום ראשון שבשנה העברה, ועד"ז בנוגע ליום שני וכו' עד ליום השבת. וכמו שהוא בנוגע לתיקון שנה העברה, עד"ז הוא גם בנוגע לשנה הבאה^מט, דמצות התשובה מה"ת הוא לבל ישוב עוד לכסלה כו' ולא יעבור עוד כו'^נ, היינו קבלה טובה על להבא, עד אשר [בלשון הרמב"ם^נא] יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם (חסר קצת). וכמו שבענין היראה ידוע שהגם שיש בזה ריבוי דרגות, יראת העונש, יראת אלקים, יראת הרוממות כו' עד לבחינת היראה כמו שהיא בבחינת קוצו של יו"ד,מ"מ כל הבחינות שביראה שייכים וקשורים זל"ז^נב, עד"ז הוא גם בתשובה, שגם תשובה באופן הכי תחתון הוא שייך וקשור עם בחינה הכי עליונה שבתשו"ע, עד לבחינת התשובה דוהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה^נג שמבואר בלקו"ת פרשה זו^נד. וזהו מה שבשבת תשובה אומרים שובה ישראל וגו' ונשלמה פרים שפתינו, שע"י התשובה דשבת תשובה שפועלת בכל שבתות השנה באים עד לבחינת ונשלמה פרים שפתינו שהיא בחינה נעלית ביותר כנ"ל, ובלשון הרמב"ם^נה ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין ויבנה ביהמ"ק השלישי ושם "נעשה^נו לפניך את קרבנות חובותינו כמצות רצוניך"^נז בקרוב ממש.

**********

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org