ואלה שמות בני ישראל · ש"פ שמות, כ"ה טבת, מבה"ח שבט, ה'תשל"ז

בס"ד. ש"פ שמות, כ"ה טבת, מבה"ח שבט, ה'תשל"ז^*

(הנחה בלתי מוגה)

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה גו' ראובן שמעון לוי ויהודה גו'^א. וידוע דיוק בעל ההילולא [דכ"ד טבת – כ"ק אדמו"ר הזקן] בספרו תורה אור בד"ה זה^ב, דבפרשת ויגש^ג נאמר ג"כ ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה גו', וצריך להבין למה הוכפל בתורה ענין בואם מצרימה. וכ"ק אדמו"ר האמצעי מוסיף עוד [בד"ה זה שבתורת חיים^ד, שהוא ביאור על מאמר הנ"ל מכ"ק אדמו"ר הזקן וביאורו^ה] דידוע^ו שהתורה היא נצחית ומדברת בכל זמן ובכל דור, דהיינו שגם ענין הביאה למצרים וכו' ישנו בכל דור, וכן ישנה הוראה מזה לכאו"א מישראל בכל זמן ובכל מקום, דתורה היא מלשון הוראה^ז, וא"כ ההוראה היא נצחית. והנה, כיון שהתורה היא נצחית מובן שגם פרטי הענינים דגלות מצרים וכו' ישנם בכל דור, ולכן גם פרטי הענינים דוימררו את חייהם בעבודה קשה ובלבנים גו' את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך^ח, ישנם ג"כ בכל הזמנים. ואין הכוונה בהענין דוימררו את חייהם גו' בשביל עצמו ח"ו, כ"א זה שישנו ענין זה הוא רק בשביל הגאולה וכו' שלאח"ז. וכמ"ש^ט אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה גו', והיינו דכל הכוונה בהירידה למצרים וכו' הוא רק בשביל שיהי' אח"כ ואנכי אעלך גם עלה.

ב) והענין הוא^י, דהנה כתיב^יא, ירוד ירדנו, שישנם ב' ירידות, וכן בענין הגאולה נאמר ואנכי אעלך גם עלה, ב' עליות, ובכללות ב' (ירידות ו)עליות אלו קאי על גאולת מצרים והגאולה העתידה. ולכאורה מהי השייכות בין הגאולה ממצרים להגאולה העתידה (שמקשרים אותם זל"ז).

והענין הוא^יב, דהנה כתיב^יג כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. דהפירוש הפשוט בהכתוב הוא, דכמו שבימי צאתך מארץ מצרים היו נפלאות הנהבדוגמא לזה אראנו נפלאות בגאולה העתידה, ובזהר^יד פירש שהנפלאות דגאולה העתידה יהיו נפלאות אפילו לגבי הנפלאות שהיו בימי צאתך מארץ מצרים. אמנם מזה שמדמין ב' הנפלאות (דמצרים והגאולה העתידה) זל"ז מובן שיש ביניהם שייכות בתוכנם הפנימי (ולא רק שדומין מצד זה שבשניהם ישנם נפלאות), ומפני שהם דומים בתוכנם הפנימי נמשך אח"כ שהם דומים גם במה שבשני הגאולות ישנם נפלאות [וזהו קשר המשך המאמר (בתורה אור שם, וכן בתורת חיים שם) שלאחר שביאר דב' העליות (דאעלך גם עלה) קאי על גאולת מצרים והגאולה העתידה ממשיך דהנה כתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, כי בזה בא לבאר את השייכות שבין ב' הגאולות (שמקשרים אותם בהכתוב דאעלך גם עלה)].

ג) וביאור השייכות בתוכן ב' הגאולות (דמצרים ודלע"ל) הוא^טו, דכמו שבגלות מצרים לא היתה הכוונה בהגלות עצמו ח"ו, ונקודתו הפנימית היתה ענין הגאולה שלאח"ז, שתכליתה הוא קבלת התורה כמ"ש^טז בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, הנה כך כל הגלות הזה הוא כדי לזכות לגילוי פנימיות התורה שיהי' לע"ל, שע"ז נאמר^יז ישקני מנשיקות פיהו גו'. דכמו שענין השעבוד דמצרים הי' בכדי לצרף את ישראל ולזככם ולטהרם בכדי שיוכלו לקבל את התורה, בדוגמא לכור הברזל^יח שמצרף את הכסף מהפסולת והסיגים ונשאר הכסף נקי מכל סיג כו', הנה עד"ז ע"י גלות זה האחרון זוכים לגילוי פנימיות התורה [ונמשך באופן דמיני' יתפרנסון^יט, והיינו באופן של פרנסה ומזון^כ, דענין זה הוא אמיתית הפרנסה של (כל) א' מישראל, ועד שנמשך גם בהרגל שלו, ופועל בו התפשטות והתרחבות, וכמו שנת"ל^כא]. וזהו ביאור גודל אריכות גלות זה האחרון שהוא באין ערוך מגלות מצרים, דטעם הדבר הוא, כיון שתכלית כוונת גלות האחרון הוא בכדי לזכות עי"ז לגילוי פנימיות התורה, משא"כ גלות מצרים דכוונתו היתה בשביל גילוי נגלה דתורה, כנ"ל, לכן כמו שפנימיות התורה, ישקני מנשיקות פיהו, הוא באין ערוך מנגלה דתורה, כמו"כ הגלות (שע"י באים לגילוי זה) הוא ג"כ (בדוגמא להתורה שמתגלית ע"י) באין ערוך מגלות מצרים שע"י באו לגילוי נגלה דתורה. דנגלה דתורה הוא בחינת תורה שבאה בהגבלה, משא"כ פנימיות התורה, שהיא באין ערוך למעלה ממדידה והגבלה. ואע"פ שגם אריכות גלות זה האחרון באה בהגבלה בכמות (השנים), הנה אין הכוונה בגודל האריכות שבגלות זה על האריכות בזמן (בלבד), כ"א (גם) על האריכות שבו בגודל היסוריםוהצרות ובפרט בחבלי משיח (חבלי לידה)^כב, שצרות ויסורים אלו הם באין ערוך מהיסורים שבגלות מצרים. ואין הכוונה שצ"ל ח"ו צרות ויסורים וכו', כ"א ענינים שאינם מתאימים לרגילותו של ישראל (וואָס איז ניט לויט די געוואוינהייט פון אַ אידן) בלבד, שג"ז נחשב ליסורים. וכדאיתא בגמרא^כג עה"כ^כד ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך שנתנו עבודת נשים לאנשים וכו', אע"פ שעבודת נשים קלה מעבודת אנשים, דאשה תש כוחה^כה, מ"מ לגבי האנשים לעבודת פרך יחשב כיון שאינה לפי רגילותם. ועאכו"כ בנוגע לענין של העדר הרגילות לגבי א' מישראל, שליסורים גדולים יחשב. ובמכש"כ וק"ו מנבוכדנצר^כו שבזכות שפסע ג' פסיעות לכבוד ממה"מ הקב"ה זכה למלכות לו ולבנו ולבן בנו, ג' דורות^כז, ומלכות בתכלית ההתרחבות וכו', דנבוכדנצר מולך בכפה הי'^כח, הנה עאכו"כ כשמדובר אודות א' מישראל, בני בכורי ישראל^כט, בנים אתם לה' אלקיכם^ל, הנה הטובה המגיע להם היא שלא לפי ערך כלל ממה שזכה נבוכדנצר, וכ"א מישראל אפילו הפשוט שבפשוטים ביכולתו לתבוע מהקב"ה כל ענינים טובים ברוחניות [שזהו העיקר של יהודי] ומזה נמשך גם בגשמיות, בכל עניני ברכה וכו' שכללותם היא בני חיי ומזוני רויחי, ובאופן דמולך בכפה. ומזה מובן שכל ענין של העדר הרגילות של יהודי ליסורים גדולים יחשב, ובאין ערוך לגבי מצרים שהי' לפני מ"ת ודרגת מצווה ועושה^לא, ועי"ז מעבירים הכתמים הכי קטנים שנשארו לאחר כל היסורים וצרות וואָס מ'איז דורכגעגאַנגען.

ד) והנה כל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו במשך השית אלפי שנין דהוה עלמא^לב, וזהו הענין דוימררו את חייהם כמו שהוא ברוחניות, דבעבודה קשה דא קושיא, בחומר דא ק"ו, ובלבנים דא ליבון הלכתא^לג, וואָס ער מאַטערט זיך אין לימוד התורה להוציא הלכה ברורה ע"י ריבוי שקו"ט, ובמצב דבמחשכים הושיבני^לד זה תלמוד בבלי^לה, עד שמלבן (ער וואַשט אויס) את הקושיות ורמינהו וכו' עד שההלכה מאירה ומזהירה. דזהו עיקר ענין התורה, הלכה פסוקהוברורה, דזהו מעלת המשניות שהם הלכה פסוקה וכו'^לו, ולכן ארז"ל^לז אין הגלויות מתכנסות אלא בזכות משניות שנאמר^לח גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם^לט. ועד"ז ענין הליבון גם בעבודת התפלה, וכמבואר בתורת חיים^מ. וע"י הענין דוימררו וגו' בתורה ותפלה כנ"ל, הנה מחליפים (מ'פאַרבייט) יסורי גלות זה האחרון.

ה) וזהו מ"ש ואלה שמות בני ישראל וגו', שע"י הענין דשמות בנ"י פועלים הגאולה שלאח"ז. דענין שמות בנ"י הוא, כדאיתא במדרש^מא דראובן שמעון נחתין ראובן שמעון סלקין, שלא שינו את שמם, והיינו דלא רק שעמדו בתוקף על עיקרי התומ"צ, ואפילו לא על תומ"צ סתם, כ"א גם על עניני זהירות וכו' עד שאפילו לא שינו את שמם. ועאכו"כ שהי' אצלם עניני התומ"צ עצמם כדבעי. ועד"ז עכשיו בגלות זה שעומדים בתוקף אפילו על ענינים פשוטים כמו שלא לשנות השם וכו', ועאכו"כ כו'.

וכן הוא בתורה, שענינה הוא ג"כ הענין דשמות, דכל התורה היא שמותיו של הקב"ה^מב, הנה פועלים המשכה דבחינת ואלה שמות, וכנ"ל דכל התורה היא שמותיו של הקב"ה. ויש ס"ר אותיות לתורה^מג, שמות דהקב"ה, ומבין צירופים אלו – הקדוש יותר השבע שמות שאינם נמחקים^מד, ומהם גופא – בחינת שמו הגדול^מה, שזהו בחינת הגילוי דלעתיד שפועלים ע"י העבודה דעכשיו (כנ"ל). וההמשכה דבחינת שמו הגדול היתה כבר בימי חנוכה שאז הי' כמ"ש (בועל הנסים) להודות ולהלל לשמך הגדול, ובאופן נצחי, דהנרות הללו אינן בטלין לעולם^מו, אבל המשכה זו היא בהעלם, וגילוי בחינת שמו הגדול יהי' לעתיד.

ו) והנה בהירידה עצמה ב' מדריגות, וע"ד דוגמא שישנו ירידת השכל באותיות המחשבה, ולמטה יותר מה שהשכל בא גם באותיות הדיבור^מז. וכמו"כ גם בעבודה דתורה ותפלה ישנם ב' בחינות אלו. דישנו ענין מחשבת התורה וגם הדיבור שבתורה^מח, וכמ"ש^מט חיים הם למוצאיהם ודרז"ל^נ למוציאיהם בפה, ועודיותר בכל רמ"ח אבריו, כמרז"ל אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת. ועד"ז גם בתפלה, דאע"פ שתפלה היא עבודה שבלב^נא, וכדאיתא בגמרא^נב איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה, מ"מ צ"ל ג"כ הדיבור דאותיות התפלה, שעי"ז מסירים המונעים ומעכבים. וע"ד מה שמבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ בספר המצוות שלו במצות וידוי תשובה^נג בענין אמירת הכ"ב אותיות בהוידוי.

וזהו ענין הגאולה שהו"ע ההמשכה (דשמו הגדול) בב' המדריגות, בעלמין סתימין דלא אתגליין, עלמא דאתכסיא, שהוא בדוגמת אותיות המחשבה, ובעלמא דאתגליא, שהוא בדוגמא לאותיות הדיבור, דההמשכה בהב' בחינות דעלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא הו"ע מן העולם ועד העולם [וכמבואר בתו"א שם^נד]. ע"י גואל ראשון הוא גואל אחרון^נה בקרוב ממש.

**********

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org