פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדיא, וידוע מ"ש כ"ק אדמו"ר הזקן בעל הגאולה באגרת הקודש שלוב (בנוגע להגאולה די"ט כסלו), כשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי, קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום מה' שלום, שהגאולה שלו שייכת לענין פדה בשלום נפשי. ומזה מובן גם בנוגע להגאולה של בנו וממלא מקומו כ"ק אדמו"ר האמצעי (ביו"ד כסלו), שהיא שייכת להענין דפדה בשלום נפשיג, שהרי פסוק זה הוא בשיעור תהלים החדשי דיום העשירי לחודשד. [ויש לקשר זה גם עם אריכות הביאור וכו' בהדרוש ד"ה פדה בשלום נפשי שלוה]. וגם הגאולה די"ב וי"ג תמוז של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ממלא מקומם (דאדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי), שייכת לענין פדה בשלום נפשיו, כדמוכח גם מזה שכמה ממאמרי י"ב וי"ג תמוזז מתחילים בפסוק זה.
ויש לומר, דענין זה [השייכות דהגאולה לפדה בשלום נפשי] שייך גם לזה שהגאולה די"ט כסלו היתה ביום השלישי שהוכפלח בו כי טובט ובחודש השלישי (דחדשי החורף)י [וגם הגאולה דיו"ד כסלו ודי"ב תמוז היו בשלישי, הגאולה דיו"ד כסלו – בחודש השלישי, והגאולה די"ב תמוז – ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב], כי עיקר החידוש בהכתוב פדה בשלום נפשי הוא (לא כ"כ ענין הפדי', כ"א) שהפדי' היא בשלוםיא ושלישייב הו"ע השלוםיג.ב) והנה בפסוק זה שני פירושים. פירוש הפשוט בפדה בשלום נפשי הוא שהקב"ה פודה את הצדיקים [הן לפי פשטות הענין שקאי על פדיית דוד, שהקב"ה פדה אותו מהמלחמות שבאו עליויד, וכדאיתא בירושלמיטו שפדה בשלום נפשי קאי על פדיית דוד ממלחמת אבשלום, וכ"ה גם בנוגע לפדה בשלום נפשי דהגאולות די"ט כסלו יו"ד כסלו וי"ב תמוז, שהקב"ה פדה את הצדיקים], ופירוש הב' הוא כמרז"לטז אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור כו' כאילו פדאני כו', שהאדם (העוסק בתורה וכו') הוא פודה את הקב"ה כביכול. וצריך להבין השייכות דשני הפירושים, דנוסף על הידוע שכל הפירושים שבאותו פסוק שייכים זה לזהיז, הנה זה שבהדרושים די"ט כסלויח ודי"ב תמוז (שאז הי' הענין דפדה בשלום נפשי כפשוטו, כנ"ל) מובא (בכו"כ מהם) בתחילתם וראשיתם דרשת חז"ל הנ"ל, הרי זה מדגיש עוד יותר דשני פירושים אלה שייכים זל"ז. וצריך להבין השייכות דשני הפירושים. ואף שגם לפי מרז"ל הנ"ל מדבר הכתוב (גם) בענין פדיית ישראל, פדאני לי ולבני [ובחדא"ג מהרש"איט שם שהשכינה אמרה פדה בשלום נפשי עם מקרב לי מלשון קרובים דהיינו בני], הרי זהו בנוגע להנפדה, אבל בנוגע להפודה, הרי לפי פירוש הפשוט, פדה גו' קאי על הקב"ה, ולפי מרז"ל הנ"ל, פדה גו' קאי על האדם העוסק בתורה וכו'.
ג) ויובן זה בהקדים שג' הענינים דתורה וגמ"ח ותפלה (בצבור), שעל ידם פדאני לי ולבני, הם ג' העמודים שעליהם העולם עומדכ (כמ"ש בחדא"ג מהרש"א שםכא ועד"ז ברשב"א שםכב). ומכיון שקיום ועמידת העולם הוא על ג' עמודים אלה, צריך לומר, דג' ענינים אלה היו גם בתחילת הבריאה. ואף שידוע שבריאת העולם היתה מצד כיכג חפץ חסד הוא (ורק עכשיו באתעדל"ת תליא מילתא)כד, אעפ"כ, מכיוןשכוונת הבריאה מלכתחילה היא בשביל ישראל ובשביל התורהכה, צריך לומר, שג' ענינים אלה הם עמודי העולם גם בתחילת התהוותו.
והענין הוא, דהנה ידועה תורת הרב המגידכו ותורת כ"ק אדמו"ר הזקןכז [שנקראת (גם) על שמוכח] על מאמר רז"לכט דע מה למעלה ממך, דכל מה שלמעלה הכל הוא ממך. ומהמשך הענין שם מובן, שע"י עבודת האדם נעשה הענין למעלה גם קודם העבודהל. וכמ"ש הרב המגידלא עה"פלב נעשה אדם בצלמנו גו', שהוא כמשל אדם שיש לו בן, שמצד גודל אהבתו אליו, נחקקה צורת הבן במחשבתו. ומכיון שאצלו ית' העבר והעתיד אחד, לכן נחקקה צורתם של ישראל (כמו שנש"י הן בבחי' נברא, ויתירה מזה כמו שהן יורדות למטהלג) במחשבתו ית' גם קודם שנבראו. דזהו גם ענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקיםלד, דזה מה שהי' ידוע לפניו ית' שיתענג כביכול בעבודת הצדיקים, הנה תענוג זה עלה לפניו ית' גם לפני הבריאה (ועי"ז היתה הבריאה)לה. וזהו מה שג' העמודים (תורה עבודה וגמ"ח) היו גם בתחילת הבריאה, דמכיון שהקב"ה צמצם את עצמו בצלם של ישראל (עוד לפני שנבראו), הנה על ידי העבודה דישראל דתורה עבודה וגמ"ח, שהם ג' הקוין חג"תלו (וג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשהלז), נעשה למעלה (עוד לפני הבריאה) הציור דחג"ת (ודמחדו"מ), ונתהוו כל העולמותלח.ד) אלא שאעפ"כ, הענינים שנעשים למעלה (ע"י העבודה דישראל) לפני העבודה, אינם באותו העילוי כמו שהם לאחרי העבודה. וע"ד הידוע בענין מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראללט [שפירוש דבריו חוקיו ומשפטיו הוא שהקב"ה מקיים את המצוותמ], שיש בזה ב' עניניםמא. ענין הא' הוא, כדרשת רז"ל עה"פ מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות, היינו שבתחילה הקב"ה מקיים את המצוות וזה נותן כח לישראל שיקיימו את המצוות, אתעדל"ע שקודם לאתעדל"ת. וענין הב' הוא, דע"י שישראל מקיימים את המצוות הנה מזה נמשך כן למעלה שיהי' הקב"ה מקיים את המצוותמב, אתעדל"ע שע"י אתעדל"ת. וענין זה שבמצוות הקב"ה שנעשה ע"י קיום המצוות דישראל, הוא נעלה יותר מקיום המצוות דהקב"ה כמו שהוא מצד עצמומג. וע"ד אתעדל"ע שע"י אתעדל"ת שהיא נעלית יותר מהאתעדל"ע שלפני האתעדל"תמד. וכמו שהמצוות דהקב"ה שנעשים ע"י שישראל מקיימים את המצוות הם נעלים יותר מהמצוות דהקב"ה כמו שהם מצד עצמם, עד"ז יש לומר בהמצוות דהקב"ה שנעשים ע"י קיום המצוות דישראל גופא, שהמצוות דהקב"ה שלאחרי קיום המצוות דישראל בפו"מ, הם נעלים יותר מהמצוות דהקב"ה (שנעשו ע"י קיום המצוות דישראל) לפני קיום המצוות דישראל בפו"מ.
ה) ובזה יובן מה שארז"למה עה"פמו ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, שיום הששי דמעשה בראשית [שעיקר ענין מע"ב הוא ביום הששי, יום ברוא אדה"ר, כמו שאומרים בר"המז זה היום תחילת מעשיךמח. ועד"ז הוא גם בנוגע לי"ט כסלו, ר"ה לתורת החסידות ודרכי החסידות, שזה היום תחילת מעשיך שלימות הכוונה האמיתית בבריאת האדםמט] תלוי ביום הששי דסיון שבו ניתנה תורהנ, כי התנהנא הקב"ה עם מעשה בראשית כו' אם ישראל מקבלים התורה (אז דוקא) אתם מתקיימין כו'. דמזה שתלה הכתוב את יום הששי דמע"ב ביום הששי דסיון, משמע, דזה שתוקף הקיום דמעשה בראשית נעשה ביום הששי דסיון הוא (לא רק מפני הספקשהי' בארץ שמא לא יקבלוהנב, אלא) גם לפי האמת, כפי שכלפי שמיא גליא (גם מקודם) שישראל יקבלו את התורה. [ויש להוסיף, דמכיון שאם ישראל מקבלים את התורה הוא תנאי במעשה בראשית, הרי (גם כשידוע מקודם שיתקיים התנאי) התוקף דהמעשה הוא כשיתקיים התנאי בפועלנג]. ואף שגם ענין זה (מה שישראל קבלו את התורה בפועל) נעשה אצלו ית' גם בתחילה, הרי נוסף לזה שענין זה הוא רק מצד למעלה (מכיון שאצלו ית' העבר והעתיד אחד), משא"כ בהעולםנד לא הי' ענין זהנה, שלכן לא הי' תוקף לקיום העולם עד יום הששי בסיון, הנה ע"י שישראל קבלו את התורה בפועל בעוה"ז הגשמי (בששי בסיון), נעשה עילוי נעלה יותר גם בהענין דקבלת התורה כמו שהיא במחשבתו ית' לפני הבריאהנו.
ו) והענין הוא, כמו שנתבאר לעיל (בד"ה מים רביםנז) בענין העלי' הנעשית בהנשמות ע"י ירידתן למטה דוקא, אף שגם לפני זה היו מושרשות בעצמותו ית' ובהם נמלך כו', שבהיותן בבחינת ההמלכה הן בבחינת צדיקים (כדיוק הלשון במי נמלך בנשמותיהן של צדיקיםנח), וע"י העבודה דתומ"צ (בפועל) בירידתן למטה נעשים בדרגת בעלי תשובה, ענין והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנהנט.כמשנ"ת בארוכה בד"ה הנ"ל. וע"פ הידועס שתכלית הכוונה בירידת הנשמה למטה הוא בכדי לתקן את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, יש לומר, שגם הפעולה בעולם (בהגוף בנה"ב ובחלקו בעולם, ועד בכללות העולם) שנעשה ע"י עבודת הנשמה, הוא ענין התשובה, עליית כל הבירורים בבחינת אור חוזר דתשובהסא. ואדרבה, תכלית הכוונה בירידת הנשמה למטה הוא (לא בשביל העילוי דתשובה שנעשה בהנשמה, כי אם) בכדי לפעול בירור והעלאת הניצוצות שבעולם (ענין התשובה דעולם, והוא למעלה יותר מהתשובה דהנשמהסב).
ז) ויש לקשר זה עם תורת הרב המגידסג (בעל ההילולאסד) עה"פסה וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, שירידת יעקב ממדריגתו העליונה לישב בארץ בארציות (היינו, ירידת הנשמה למטה) [ועד לאופן דוישב, שאין ישיבה אלא לשון עכבהסו] הוא בשביל מגורי אביו, מגורי לשון אסיפה וכניסה כמו אוגר בקיץסז, לאגור ולאסוף הניצוצות הקדושים (שבעוה"ז) ולהכניסם ולהעלותם לעילא.
והנה בתורת הרב המגיד הנ"ל בתחילתהסח מפרש, שמגורי אביו הוא יראת אביו שבשמים (מגורי לשון מגור ויראהסט), ופירוש וישב יעקב בארץ מגורי אביו גו' הוא, דהגם שהוא בארץ, בארציות וחומריות עוה"ז [ויתירה מזו, שבעוה"ז גופא הוא בארץ כנען מלשון כנען בידו מאזני מרמהע, היינו שהוא נמצא בין הרשעים], עכ"ז הוא במגורי אביו, ביראת אביו שבשמים. ולאחרי זה מוסיף עוד פירוש, שמגורי אביו הוא אסיפת הניצוצות כנ"ל. ויש לומר, דשני פירושים אלה הם שני הענינים (דלעיל סעיף ו) שנעשים ע"י ירידת הנשמה למטה. שבתחילה מבאר העילוי שנעשה בהנשמה עי"י ירידתה למטה, דע"י שגם בהיותה בארציות וחומריות עוה"ז [ויתירה מזו – בארץ כנען] היא ביראת שמים, עי"ז היא מתעלית יותר מכמו שהיתה לפני ירידתה. [ובפרט לפי המבואר בתו"א ד"ה וישב יעקבעא (ובהגהות הצ"צ לשםעב), דע"י שהנשמה מתגברת על ההעלמות וההסתרים דהגוף וזמן הגלות ומתעוררת באהבה ויראה, גם האהבה ויראה גופא הם נעלים יותר מהאהבה ויראה שקודם ירידתה].ואח"כ מבאר ענין נעלה יותר שנעשה ע"י ירידת הנשמה למטה, דענין זה הוא תכלית כוונת הירידה, לאגור ולאסוף הניצוצות הקדושים ולהעלותם למעלה.
ח) ויש לומר, שהפירוש דמגורי אביו הוא אגירת ואסיפת הניצוצות בא בהמשך וקשור עם הפירוש שמגורי אביו הוא יראת אביו שבשמים. [והקשר דשני הפירושים מובן גם מהמבואר בתו"א שםעג, שב' הפירושים במגורי, לשון יראה ולשון אוצר, שניהם עולים בקנה אחד. והגם שבתו"א שם, גם להפירוש שמגורי הוא לשון אוצר, מגורי קאי על יראה (כמ"שעד יראת ה' היא אוצרו, וכן בדברי רז"לעה אוצר של יראת שמים), יש לומר, שהקשר דשני הפירושים הוא גם לפי הביאור בתורת הה"מ שמגורי לשון אסיפה וכניסה (אוצר) קאי על אסיפת הניצוצות]. דשלימות הבירור והעלאת הניצוצות (מגורי לשון אסיפה) הוא ע"י העבודה דיראה, ביטול דעבד, שכל כוונתו בעבודתו היא (לא בשביל עצמו, גם לא בכדי לדבקה בו כו', ורק) לשמש את קונו, לעשות דירה לו ית' בתחתונים, ועי"ז הבירור הוא בשלימותעו.
ט) והנה הבירור דעולם בפועל הוא ע"י העבודה בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח [אלא שהעבודה בכל ג' הקוין צריכה להיות ביראה, ראשית העבודה ועיקרה ושרשהעז]. דכמו שהתהוות העולם היתה ע"י ג' הקוין חג"ת, כן הבירור דהעולם (ועד שהעולם יהי' דירה לו ית') הוא ע"י העבודה בכל ג' הקוין. וזהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו, דענין מגורי אביו (הבירור דעולם) הוא ע"י יעקב, השלישי והמשולש שבאבותעח, בחיר שבאבותעט, להיותו כלול מכל הג' קוין (כי יעקב הוא ת"ת הכולל גם המדות חו"ג), כמ"שפ אלקי אבי אברהם ופחד יצחק הי' לי, שהי' בו גם ממדת החסד (אברהם) והגבורה (פחד יצחק)פא. וזהו גם מה שהתורה היא אוריאן תליתאי, וגם כו"כ ענינים במ"ת שייכים לענין תליתאיפב, כי התכלית דמ"ת הוא לפעול הבירור בעולם (כמרז"לפג שהתורה ניתנה לעשות שלום בעולם), וזה נעשה ע"י עבודה בג' הקוין, ענין תליתאי.וזהו גם מה שארז"ל (עה"פ פדה בשלום נפשי) כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור כאילו פדאני כו', שפדיית הניצוצות שבעוה"ז הגשמי [שעי"ז נעשה פדאני לי ולבני מבין אומות העולם כפשוטו] היא ע"י העסק בג' הקויןפד דתורה עבודה וגמ"חפה.
י) והנה מכיון שתכלית הכוונה בירידת הנשמה למטה הוא (לא בשביל העילוי דתשובה שנעשה בהנשמה, כי אם) בכדי לפעול בירור והעלאת הניצוצות שבעולם (כנ"ל סעיף ו), יש לומר, דזה שע"י עבודת האדם בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח נעשה עילוי בג' הקוין חג"ת דלמעלה (כנ"ל סעיף ג), הוא בעיקר מצד זה שע"י העבודה בג' קוין אלה נעשה הבירור דעולם, שזהו תכלית הכוונה.
ועפ"ז יובן התיווך דב' הפירושים בפדה בשלום נפשי [פירוש הפשוט שפדה גו' קאי על הקב"ה ופירוש חז"ל שפדה גו' קאי על האדם העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור], כי זה שהקב"ה פודה את ישראל [ועד להענין כפשוטו, שגם בזמן הגלות הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראלפו, שהקב"ה שומר את ישראל הן ברוחניות והן בגשמיות, אַז קיין זאַך זאָל זיי ניט קענען אָנרירן ח"ו, וכמבואר בפרטיות בהמזמור יושב בסתרפז. ועד ש(אח"כ) יפדה את ישראל מהגלות] נעשה זה ע"י האדם (ע"י עבודתו בג' הקוין), פדאני לי ולבני. ועי"ז, הפדי' שמלמעלה (פירוש הא' בפדה בשלום) היא באופן נעלה יותר מכמו שהיא מצד עצמה.
יא) ומדייק בזה כל העוסק בתורה כו', שעבודתו בתורה (וגמ"ח ותפלה) היא באופן דעסקפח. דכמו בעל עסק הוא טרוד ועסוק בזה כל היום, גם בשעה שאינו עוסק בגוף ועצם מסחרו, כ"ה גם ענין העוסק בתורה, שהוא עסוק בזה במשך כל היום (גם שלא בזמן לימודו), היינו שגם כשעוסק בעניני הרשות עושה זאת לשם שמיםפט ועד באופן דדעהוצ, שגם בעת עסקו בענינים גשמיים הוא עסוק בעניני ד(ידיעת הוי') תורהצא. ועי"ז נעשה פדה בשלום נפשי, שלום בכל עניני (וכחות) נפשו, שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטהצב שב' ענינים אלהישנם גם בנפש האדםצג [ועד שנעשה שלום בשלימותו בין נברא לבורא, שנעשה ישראל (ע"י אורייתא) וקוב"ה כולא חדצד], וגם בחלקו בעולם. דנוסף על שעניני העולם אינם מונעים אותו מעבודת ה', אלא שהם עצמם מסכימים ומסייעים, כי ברבים היו עמדי, שגם הניצוצות קדושה עומדים בתשוקה עצומה (ומתפללים) שיבררו אותם, בדוגמת ענין כי ברבים היו עמדי בפשטות, שגם אנשי אבשלום התפללוצה לנצחונו של דוד.
ואומר פדה בשלום, בשלום הוא ב' שלום (ע"ד המבואר בתו"א ד"ה ושבתי בשלום אל בית אביצו), שלום מלמעלה למטה, ההמשכה מלמעלמ"ט ע"י תומ"צ, ושלום מלמטה למעלה, עבודת התשובה, עד להתשובה דוהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה – נשמה בגוף (לאריכות ימים ושנים טובות), וגם בהיותו בגוף הוא בבחינת והרוח תשוב גו', וע"ד עולמך תראה בחייךצז. וב' אופנים אלה שייכים לג' הקוין דתורה וגמ"ח ותפלה (בצבור), תורה וגמ"ח הם המשכה מלמעלמ"ט, ותפלה היא העלאה מלמטלמ"ע.
יב) והנה אמיתית ענין השלום הוא כמרז"לצח עה"פצט ונתתי שלום בארץ גו' וחרב לא תעבור בארצכם אפילו חרב של שלום. וידועק שחרב של שלום היא העבודה דתפלה, ושלום (שלא יש אפילו חרב של שלום) היא העבודה דתורה. ובזה יובןקא הסדר דמרז"ל הנ"ל (כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור), שמקדים תורה לגמ"ח ותפלה, הגם שבסדר עבודת האדם בכלל לימוד התורה הוא (בעיקר) לאחרי התפלהקב [שבאה לאחרי קדימת גמ"ח, כמרז"לקג יהיב פרוטה לעני והדר מצלי], כי אמיתית ענין השלום הוא דוקא ע"י התורה, חיי עולםקד, באופן דתורתו אומנתו, שאופן זה בלימוד התורה (בפנימיות העניניםקה) שייך לכאו"א בכל מקום ובכל יום, היינו שבשעה שלומד תורה הלימוד שלו הוא באופן דתורתואומנותוקו, כי בשעה זו אין לו בעולמו אלא התורה בלבד, ואז הלימוד שלו הוא גם באופן דפעולה נצחית, שפועל על כל עניניו במשך כל היום כולו, ועד במשך כל ימי חייו, שנעשים חיים של תורה.
וזה נעשה הקדמה קרובה להזמן דימות המשיח שלא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבדקז, שאמיתית ענין הידיעה בה' היא ע"ד מאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"עקח, שכשלומד לקו"ת "הערט ער עצמות", ועי"ז ניתן הכח שיהי' מעין זה לכל ההולכים באורחותיו, וכידוע מה שאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"עקט בענין ידעתיו הייתיוקי, ש"כאו"א מאנ"ש העוסק בלימוד החסידות ובעבודה שבלב . . דערהערט יעדערער און דערפילט דעם הייתיו וואָס עס קומט פון דעם ידעתיו שבנשמה".
יג) וזהו פדה בשלום נפשי כו' אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור כו' כאילו פדאני כו', ואמירתו של הקב"ה הוי מעשהקיא, אלא שבתחילה המעשה הוא באופן דכאילו פדאני (בכ"ף הדמיון), לפי שאין זה נראה עדיין לעיני בשר, אבל אח"כ נמשך זה גם במעשה דעולם העשי' שאין תחתון למטה ממנו, פדיית הקב"ה וישראל מבין אומות העולם (פדי' כפשוטה, בלי כ"ף הדמיון), שאז יהי' העסק בתורה ובגמ"ח ובתפלה בצבור בתכלית השלימות, כמצות רצונךקיב, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ובקרוב ממש, וגם בלשון תרגוםקיג, בעגלא דידן.