ברוך שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, הנה ברכה זו קאי (לא על הנס דנצחון המלחמה, מסרת גבורים ביד חלשים וכו'א, אלא) על הנס שהי' בפך השמן. ולכן מברכים אותה כשמדליקין נרות חנוכה (או כשרואים את הנרות)ב שתקנום לזכר הנס שהי' בפך השמן.
והנה מבואר בד"ה ברוך שעשה נסים לאדמו"ר הזקן (עם הגהות והערות כו' דהצמח צדקג)ד, שבכדי להבין מה שנס דחנוכה קבעו בנרות, צריך להקדים תחלה ביאור ענין השמן. ומבאר שם בארוכה, דזה ששמן צף על גבי (יין ומים) כל המשקיןה הוא [ככל הענינים שבגשמיות שהם משתלשלים מענינם ברוחניותו] מפני ששמן הוא למעלה מיין ומים. דיין ומים הם בינה וחכמה (יין בינה ומים חכמה), ושמן הוא חכמה סתימאה, חכמה שבכתר. ועפ"ז מבאר שם זה שחנוכת המזבח היתה ע"י שמשחו אותו בשמן המשחהז. כי חינוך המזבח (חנוכת מלשון חינוך) הי' ע"י המשכת אורות נעלים שלמעלה מההמשכות שעל ידי הקרבנות וכו' שהיו אח"כ. [וכמבואר במק"אח, דזה שהנשיאים התנדבו לחנוכת המזבח ריבוי מתנות, וגם הקריבו קטורת ע"ג המזבח החיצוןט, הוא, כי בכדי לחנך את המזבח שיהי' ראוי להקריב עליו קרבנות, הי' צריך להמשיך בו המשכות נעלות ביותר, שלמעלה מההמשכות שע"י הקרבנות וכו' שהיו אח"כ]. ולכן הי' החינוך דהמזבח ע"י שמשחו אותו בשמן, בחינת חכמה סתימאה, שלמעלה מההמשכות שנמשכו אח"כ ע"י הקרבנות והנסכים. ולאחרי שמבאר ענין שמן המשחה, הוא מבארי, דשמן למאור [שבו הי' הנס דחנוכה] הוא נעלה יותר גם משמן המשחהיא.ב) ויש לומר, דזה שמבאר בארוכה בהמאמר (דחנוכה) הטעם לזה שחנוכת המזבח היתה ע"י שמן המשחה הוא לא רק בתור הקדמה, שעי"ז יובן יותר גודל העילוי דשמן למאור (שלמעלה יותר גם משמן המשחה) שבו הי' הנס דחנוכה, אלא, שגם ענין זה (חנוכת המזבח בשמן המשחה) שייך לחנוכהיב. שהרי הטעם על זה שנקרא בשם חנוכה הוא על שם חנוכת המזבח שהיתהיג אזיד. וזהו גם מהטעמים על זה שבחנוכה קורין קרבנות הנשיאיםטו. דעפ"ז יש לומר, שגם בחנוכת המזבח שהיתה בחנוכה הי' הענין דשמן המשחה ברוחניותטז. אלא שיש בו ענין נעלה יותר – הנס שהי' בשמן למאור, שהוא נעלה יותר (כנ"ל) משמן המשחה. וזהו גם מה שסיום הקריאה דימי החנוכה (לאחרי שקוראין הקרבנות דהנשיאים, וגם זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו) הוא בהעלותך את הנרות שרומז (גם) על נרות חנוכהיז, דיש לומר, שהוא בסדר דמלמטה למעלה, בתחילה חנוכת המזבח ע"י שמן המשחה, ולאח"ז הענין דשמן למאור והנס שנעשה בו.
ג) וביאור הענין, הנה הקרבנות שהקריבו ע"ג המזבח, וכן הנסכים שהיו מנסכים עליו, הם המשכת בחי' פנימיותיח. שלכן נק' קרבנות ונסכים בשם אכילה ושתי'יט, כי ההמשכה שע"י הקרבנות והנסכים היא בחי' פנימיות (בדוגמת אכילה ושתי' בגשמיות שנעשים דם ובשר כבשרו). וההמשכה שע"י הנסכים היא נעלית יותר מההמשכה שע"י הקרבנות. דכמו שבאכילה ושתי' בגשמיות, ע"י הלחם מתגלה רק חיצוניות החיות דהנפש וע"י היין מתגלה פנימיות הנפש, כמו"כ הוא באכילה ושתי' דמזבח, דההמשכה שע"י הקרבנות שנק' בשם לחםכ הוא (רק) "התפשטות החיות להחיות כל העולמות" (ממלא כל עלמין), וע"י הנסכים הוא המשכת וגילויהפנימיות (שלמעלה מהחיות דעולמות), סובב כל עלמיןכא. ובנסכים גופא, הנה בחג הסוכות הי' גם ניסוך המיםכב (נוסף על ניסוך היין שהי' גם בכל ימי השנה), שהוא למעלה גם מניסוך היין, וכמבואר בלקו"תכג, דזהו מה שניסוך היין מפורש בתושב"כ משא"כ ניסוך המים הוא הלכה למשה מסיניכד ורק דרבנן סמכוה אקראיכה, כי בחינת חכמה (ניסוך המים) "אינה יכולה להיות כתוב בתושב"כ, שתתפשט בבחי' כתב אותיות". ולכן, ניסוך המים הוא בתושבע"פ דוקא, ע"ד ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורהכו.
ויש להוסיף, שהשייכות דענין זה (שיין הוא בינה ומים הם חכמה) ליין ומים כפשוטם בגשמיות היא, שיין יש בו טעם והוא דבר המשמח, ועד שאין אומרים שירה אלא על הייןכז, משא"כ מים אין בהם טעםכח, שלכן אין מברכים על המים אלא כששותה לצמאוכט, לפי שאין הנאה לאדם בשתיית המים אלא בשעה שהוא צמאל. דחילוק זה שבין יין למים הוא (בהתאם לענינם ברוחניות) כי יין הוא בינה, טעם (הבנה והשגה), ומים הם חכמה, למעלה מהטעםלא.
ד) והנה מבואר בכמה דרושיםלב, דזה שתורה נמשלה ליין ושמןלג קאי על רזי תורה, שהם דוגמת היין והשמן שהם מכוסים ונעלמים בענבים וזיתים [והחילוק בין יין לשמן הוא, דיין הוא רזי תורה, ושמן הוא רזין דרזיןלד]. ומזה מובן, דזה שתורה נמשלה למיםלה קאי על גליא דתורהלו. וכמבואר בתניאלז, דהטעם על זה שתורה נמשלהלמים הוא כי כמו שמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוךלח כך התורה ירדה ממקומה שהיא רצונו וחכמתו ית' ומשם נסעה וירדה עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עוה"ז, דרוב הלכות התורה הם בדברים גשמיים. וצריך להבין, דביאור זה הוא לכאורה להיפך מהמבואר במאמר זה (ד"ה ברוך שעשה ניסים) ובהדרושים דחג הסוכות (בענין ניסוך היין והמים) שמים הם למעלה מיין.
ויש לומר הביאור בזה, ע"פ הכלל הידועלט דכל הגבוה ביותר יורד למטה יותר. דמזה מובן, דזה שמים מצד עצמם הם בטבע ההמשכה והגילוי, עד שיורדים (דוקא) למקום נמוך, דגם לאחרי שנמשכו למטה הם נמשכים בטבעם למקום נמוך יותר, הוא מפני ששרש המשכתם הוא ממקום גבוה ביותר. ועפ"ז יש לומר, דזה שמשמע בכמה דרושים דמים הם למטה מיין הוא מצד הטבע שלהם שבפועל. דמים הם בטבע ההמשכה והגילוי כנ"ל, משא"כ יין מצד עצמו, הוא מכוסה וטמון בענביו, ובכדי שיבוא מהעלם לגילוי הוא ע"י פעולה והשתדלות. [דזהו גם הטעם על זה שנכנס יין יצא סודמ, כי כמו שהיין עצמו הוא גילוי ההעלם (דזה שהי' תחלה בהעלם (טמון בענביו) יצא לגילוי), עד"ז הוא פועל גם בהאדם, שהוא "מוציא" את הסוד שבו, שיבוא בגילוימא]. ומה שמבואר בדרושים אלו דמים הם למעלה מיין הוא מצד מעלת שרש המים, שניכר גם בהטבע שלהם (בפועל), דזה שיורדים למקום נמוך הוא, כנ"ל, מצד זה שבשרשם הם גבוהים יותר. וזהו גם מה שמים אין להם טעם, כי מכיון שגם בירידתם למטה ניכר בהם שבשרשם הם גבוהים יותר, לכן, גם בירידתם למטה הם למעלה מהטעם (כנ"ל סעיף ג).
ה) והנה מבואר לעיל (סעיף א', מהמאמר ד"ה ברוך שעשה נסים), דזה ששמן צף על גבי כל המשקין הוא מפני ששמן הוא למעלה מהם. וע"פ המבואר לעיל (סעיף ד), דמעלת היין על המים היא שהיין מצד עצמו הוא בהעלם (טמון בענביו), ומעלת המים על היין היא מצד שרשם שזה ניכר בהם גם בזה שהם למעלה מהטעם, צריך לומר, דזה ששמן הוא למעלה הן מיין והן ממים הוא בשני הענינים, הן בענין ההעלם שבו, דההעלם דשמן (זה שהוא טמון בהזיתים) הוא העלם גדול יותר מההעלם דיין (שטמון בענביו), והן בזה שהוא למעלה מהטעם (הנאה) דהאדם, כדלקמן (סעיף ז).
והענין הוא, דההעלם דיין (שהוא טמון בענביו) הוא העלם הקרוב לגילוי, שלכן גילוי היין מהעלמו הוא ע"י שסוחטים את הענבים, שאין זה השתדלות כ"כ. משא"כ ההעלם דשמן כמו שהוא טמון בהזיתים הוא העלם שאינו קרוב לגילוי,שלכן בכדי לגלות השמן מהעלמו צריך לכתוש את הזיתים, שהוא (כתישה) השתדלות ביותרמב. וזהו שמבואר בהדרושיםמג דיין הוא רזי תורה ושמן הוא רזין דרזין, שבכדי לגלות רזי תורה, להיותם בחי' העלם השייך לגילוי, מספיק יגיעה ע"ד הרגיל, ובכדי לגלות רזין דרזין, להיותם בחי' העלם שאינו שייך לגילוי, צריך ליגיעה עצומה.
ו) ויובן זה (החילוק שבין שני אופני יגיעה הנ"ל) מזה שגם בנגלה דתורה יש שני סוגים ביגיעה. דעם היות שלימוד התורה (בכלל, באיזה ענין שיהי') צריך להיות ביגיעה דוקאמד [ועד שגם כשחוזר על ענין שלמד כבר, צריך להיות לימודו בעיון ויגיעה, ועד שבאם חוזר על הענין שלמד כבר בלי עיון נקרא זה בשם ביטול תורהמה], ועאכו"כ כשלומד ענינים עמוקים בתורה שאז צריך לייגע עצמו ביגיעה עצומה יותר, ויש בזה (כמובן) כו"כ דרגות, מ"מ, היגיעה שבכל דרגות אלו אינה באופן שצריך לבטל מציאותו הקודמת. משא"כ כשלומד ענין בתורה שאינו בערכו, היגיעה היא באופן שצריך לבטל מציאותו הקודמת (כתישה). וע"ד שר"ז צם מאה תעניתא כדי לשכוח תלמוד בבלי בכדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמימו. ועד"ז הוא החילוק שבין היגיעה בשביל הגילוי דרזי תורה להיגיעה בשביל הגילוי דרזין דרזין.
ז) ועוד מעלה בשמן על יין, דהשמן גם לאחרי שהוא בא לגילוי (ע"י הכתישה), אינו ראוי לשתי' כשהוא בפני עצמו, ואין מברכים עליו (כששותים אותו כמו שהוא בפ"ע) לפי שהוא מזיק להאדםמז, ודלא כהיין שלאחרי שסוחטין אותו הוא משקה חשוב ומברכים עליו בפה"ג, לפי שהשמן (גם לאחרי הכתישה) הוא למעלה עדיין מבחי' גילוי ממש, אינו ראוי לשתי'.
ויש להוסיף, דענין זה בהעלם דשמן (שאינו ראוי לשתי') הוא נעלה יותר גם מההעלם דמים שאין בהם טעם (שנת"ל סעיף ג-ד). דמים, עם היות שאין בהם טעם, הם ראויים לשתי'. ויתירה מזו, שאפשר גם ליהנות מהם (אלא שבכדי ליהנות מהם צ"ל באדם הרגש דחסר (צמא)). משא"כ שמן (כשהוא בפ"ע) הנה לא רק שא"א ליהנות ממנו אלא שאינו ראוי לשתי' כלל, להיותו בחינת העלם שלמעלה מגילוי.ויש לומר, דחילוק זה שבין יין מים ושמן [דיין יש לו טעם, מים אין להם טעם (אבל ראויים לשתי') ושמן אינו ראוי לשתי'] הוא בהתאם לענינם ברוחניות. דיין הוא בינה, ולכן יש לו טעם (הבנה והשגה), מים הם חכמה (שלמעלה מהבנה והשגה), ולכן אין להם טעם, אבל אעפ"כ הם ראויים לשתי' ועד ששייך גם ליהנות מהם, להיותם חכמה הגלוי', ושמן הוא חכמה סתימאה שלמעלה מהגילוי דבינה וגם מהגילוי דחכמה, אינו ראוי לשתי'.
ח) וזהו שחנוכת המזבח היתה ע"י שמשחו אותו בשמן המשחה, שע"י שנמשך בו מבחי' חכמה סתימאה (חכמה שבכתר), עי"ז נמשך גם הכח להלחם דקרבנות ולניסוך היין דבינה ולניסוך המים דחכמהמח. ומוסיף בהמאמרמח, דבשמן המשחה היו בשמיםמט, ענין הריח, שהוא למעלה גם משמן. וי"ל הביאור בזה, דשמן, עם היותו למעלה מהטעם וההנאה דהאדם ועד שאינו ראוי לשתי', הוא נתפס במישוש. משא"כ ריח אינו נתפס במישוש, ויתירה מזו, דריח הואנ דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוףנא. ומזה מובן גם בהדרגות דחכמת התורה שנמשלו לשמן ולריח, דזה שהתורה נמשלה לשמן קאי כנ"ל על רזין דרזין, שגם הם (רזין דרזין) באים בגילוי שכלי, ועד שהם מתלבשים באותיות. משא"כ ענין הריח שבתורה הוא למעלה מהשגה לגמרי. אלא שאעפ"כ, כמו שהריח, עם היותו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הרי ידוענב שע"י ריח חזק משיבים את הנפש שתומשך בגילוי בהגוף, עד"ז י"ל בענין הריח דתורה, שהוא נמשך בפסק דין בפועל, ועד שמשיח יהי' מורח ודאיןנג, דבחינת הריח שבו יומשך בפס"ד בפועל (מורח ודאין), אלא שהטעם דהפס"ד הוא למעלה מהשכל לגמרי. וי"ל שהוא ע"ד שתק רבנד ומ"מ לא הדר בי'נה, דהגם שזה הי' אצלו בחי' ראי' דחכמה שלא נתגלה בשכל כלל, מ"מ, ע"פ ראי' זו (שלמעלה מהשכל) פסק פס"ד בפועל.ט) והנה לאחרי שמבאר בהמאמר (ד"ה ברוך שעשה נסים) גודל העילוי דשמן המשחה, הוא מבארנו, דשמן למאור (שבו הי' הנס דחנוכה) הוא נעלה יותר גם משמן המשחה. דהנה האור שנעשה מהשמן (דהאור בא מכליון השמן) הוא למעלה מהשמן. והוא ע"ד הריח שהי' בשמן המשחה שהוא למעלה מהשמן. [ויתירה מזו, דהאור שנעשה מהשמן הוא למעלה גם מהריח דשמן, כמבואר בהמאמרנז]. והחילוק שביניהם הוא, דהריח שבשמן המשחה הוא בשביל השמן, שע"י הריח נמשך השמן דח"ס לגילוי, שיוכלו לחנך בו את המזבח (שיהי' ראוי לקרבנות ולנסכים), משא"כ בשמן ואור הוא אדרבה, דהשמן הוא בשביל האור, ועד שהשמן נכלה ונעשה ממנו אור. ועוד ענין בזה, דהאור שנעשה מכליון השמן, עם היות שמצד עצמו הוא בחי' העלם, דנוסף לזה שהטבע דאור (איזה אש שיהי') הוא להסתלק לשרשונח, הנה בנוגע לאור זה (שנעשה מכליון השמן), הרי אפילו שמן הוא בחי' העלם, ועאכו"כ האור שנעשה מכליון השמן ולמעלה ממנו, ואעפ"כ, הואנט נעשה אור המאיר. ולא עוד, אלא שע"י השמן הוא דולק בנחתס, אור שבהתיישבות.
יו"ד) ומכ"ז מובן גודל העילוי של הנס דחנוכה שהי' בפך השמן, שלא הי' בו אלא להדליק יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימיםסא, דהאור שהדליקו משמן זה, מכיון שהי' ע"י נס, הוא נעלה עוד יותר, ואעפ"כ, גם אור זה האיר בגילוי, ובהתיישבות. ויש לקשר זה גם עם זה שהדליקו שמונה ימים, יומי דחנוכה תמניא אינוןסא, דענין שמונת ימים הואסב (כמבואר בהמאמר שםסג) ההמשכה מז' יומין דעתיק (בחינה נעלית ביותר) במלכות (שרש הנבראים, וע"י המלכות נמשך אור זה בגילוי גם למטה).יא) ויהי רצון, שבקרוב ממש נזכה לביאת משיח צדקנו, שאז יהי' והכהו לשבעה נחליםסד, וביחד עם זה לכנור של שמונה נימיןסה, ועד להכנור דעולם הבא שיהי' של עשר נימיןסה, שגם כנור זה יהי' בבית המקדש השלישי שיבנה בביאת משיח צדקנו (שהרי בית המקדש השלישי יהי' בית נצחיסו), וכל זה בקרוב ממש, ועד באופן דמיד, ובלשון הרמב"םסז מיד הן נגאלין.