פדה בשלום נפשי מקרב · יום ג', טו"ב כסלו ה'תשמ"א – לפני תפלת מנחה

בס"ד. יום ג', טו"ב כסלו ה'תשמ"א – לפני תפלת מנחה^*

פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי^א, וידועים דיוקי כ"ק אדמו"ר הזקן בעל הגאולה די"ט כסלו^ב, ובנו ממלא מקומו כ"ק אדמו"ר האמצעי בעל הגאולה דיו"ד כסלו^ג, במה שבפסוק זה מודגש לא רק ענין הפדי' והגאולה בכלל, אלא שהפדי' היא בשלום דוקא. וגם מ"ש מקרב לי, ולא ממלחמה וכיו"ב. ועוד יש לדייק אומרו מקרב לי דייקא, שהפדי' היא לי. גם צריך להבין אומרו כי ברבים היו עמדי, דמשמע שזהו הטעם על זה שפדה בשלום נפשי גו' – מהו הענין בזה.

ב) ונקודת הביאור בזה, דפדי' שייך רק כאשר יש מציאות של ענין המנגד, דכאשר אין מציאות של צד שכנגד אין צורך ומקום לפדי', כיון שהקדושה היא הדרך היחידה והמציאות היחידה, אבל כאשר יש צד שכנגד, מציאות של חושך וסכלות וכו', צ"ל הפדי' מן החושך והסכלות וכו'. ופדי' זו מביאה שהקדושה תהי' באופן דיתרון האור מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות^ד, היינו, דע"י הפדי' מן החושך והסכלות, עי"ז דוקא נעשה יתרון אור וחכמה, ולא רק יתרון בכמות, אלא גם יתרון באיכות.

והנה פדי' זו יכולה להיות בב' אופנים, פדי' באופן של מלחמה ופדי' באופן של שלום. ומבאר ומחדש בפסוק, שפדי' זו היא בשלום. ובזה גופה (הן במלחמה והן בשלום) אפשר להיות בב' אופנים, אם הפדי' היא באופן שעומדים בקירוב אל המתברר והנפדה אף שעדיין לא נתברר ונפדה, או שעומדים בריחוק ממנו, וגם בזה מבאר ומחדש בפסוק, שהפדי' היא מקרב לי, היינו באופן דקירוב (כמבואר בד"ה פדה בשלום לאדמו"ר האמצעי^ה), ולי פדי' בתוקף שאין מקום לשינוי, דכ"מ שנאמר לי אינו זז לעולם^ו. והטעם על פדי' זו הוא כי ברבים היו עמדי, שבזה ב' פירושים.א' דקאי על תפלת הרבים^ז. ב' דקאי על הגאולה, שהגאולה היא (גם) של הרבים, וע"ד הלשון הידוע^ח "לא אותי בלבד גאל הקב"ה כו'"^ט.

ג) והנה כל ענינים אלה ישנם בעבודת האדם (כמבואר בהדרושים), ומזה מובן שישנם בתורה, כמ"ש^י זאת התורה אדם. וע"פ מה שארז"ל^יא קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, מובן, דאדרבה, הענינים הם בתורה, וממנה נמשכים לעולם.

וביאור ענין פדה בשלום גו' כמו שהוא בתורה, הנה ידוע^יב דתורה לא בשמים היא וניתנה למטה בארץ דוקא. והיות שהתורה נמצאת למטה במקום החושך והסכלות^יג, צ"ל ענין הפדי' בתורה, ועי"ז נעשה יתרון האור מן החושך כו'. וע"פ הידוע^יד שבעולמות העליונים הפשיטות הוא אלקות וההתחדשות הוא המציאות אבל למטה הוא היפך מזה לגמרי דהפשיטות הוא המציאות וההתחדשות הוא אלקות, וגילוי האלקות שצ"ל התחדשות, ה"ז ענין הפדי'. ועד"ז הוא בתורה. אמנם בזה גופא יש כמה אופנים, ובכללות ב' אופנים, דכשם שבעבודת האדם ישנה פדי' באופן של מלחמה ופדי' בשלום, שזהו החילוק^טו בין עבודת התפלה ללימוד התורה, עד"ז בתורה גופא יש כמה (שני) אופנים. אופן של לימוד התורה כמ"ש^טז חנוך לנער ע"פ דרכו, וכמו שמאריך הרמב"ם בפירוש המשניות שלו^יז שצריך לחפש כמה עצות וכו' כדי שהלימוד והחינוך יתאימו לדרכו של האדם הלומד (הנער), לפי מעמדו ומצבו באותה שעה. וישנו אופן של לימוד התורה, שלומד תורה כפי שהיא בשמים, דהגם שלומד התורה בארץ, מ"מ אופן הלימוד שלו הוא שאינו שייך אז כלל למציאות העולם, ואין לו שום קשר עם עניני העולם. וכשם שיש חילוקים אלה בלימוד התורה, עד"ז הוא בתורה גופא. וכדאיתא ברעיא מהימנא^יח ונתבאר באגרת הקודש^יט (דבעל הגאולה) דבתורה הנגלית, עץ הדעת טו"ר, יש בה קשיא ומחלוקת(וצ"ל מלחמתה של תורה^כ לתרץ ולברר המסקנא), ופנימיות התורה, עץ החיים, דלית תמן לא קשיא כו', ועד למעינות תורת הבעש"ט, שנתגלתה בדורותינו בתורת החסידות, וזהו ענין הפדי' בשלום.

ד) והנה הפדי' יכולה להיות באופן של ריחוק או של קירוב כנ"ל, ומבאר ומחדש שפדי' זו היא מקרב לי, באופן של קירוב. ויובן זה ע"פ ביאור כ"ק אדמו"ר הזקן^כא במארז"ל^כב המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, שצ"ל שייך ורואה גם את המטה, היינו שגם בהיות לבו למעלה, קשור למעלה, צ"ל רואה את המטה, העולם ועניניו. ועד"ז יובן בלימוד התורה, שלימוד התורה צריך להיות באופן כזה שיביא לידי מעשה, וכמארז"ל^כג גדול לימוד שמביא לידי מעשה. ועוד, שלימודו הוא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, המסקנא להלכה למעשה בעניני העולם, אשר דוקא אז (ע"י הלימוד באופן כזה) הוא בא אל אמיתית הבנת הלימוד והכוונה (כמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו^כד).

ה) וממשיך בכתוב כי ברבים היו עמדי. פירוש הא' בזה, שכ"ז נעשה ע"י תפלת הרבים, כי אפילו כאשר אדם מישראל הוא בתכלית השלימות בעבודתו, מ"מ גם אז יש מעלה בתפלתו (ושלא בערך) כשמתפלל עם הציבור, תפלת הרבים^כה. וכמובן גם מתפלת עשרת ימי תשובה שאמרו רז"ל^כו התם ביחיד הכא בציבור, שתפלת היחיד בעשי"ת היא כמו תפלת הרבים בשאר ימות השנה, ומ"מ אינה דומה תפלת היחיד בעשי"ת לתפלת הרבים בעשי"ת. והפירוש הב' בפסוק זה, שכולל את הרבים את כל ישראל עמדו, מובן ע"פ מה שמביא בעל הגאולה בסידורו^כז (מהאריז"ל^כח), שנכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך. דאמירה זו היא לפני מה טובו וכו', ונמשכת בכל דרגות ושלבי התפלה, מה טובו, הודו לה' וכו', תפלת העמידה, ועד לתפלת עלינו לשבח כו' ועל כן נקוה כו', שאמרה יהושע בן נון^כט כשכבש את ארץ ישראל בפעם הראשונה ובאופן דנחלת עולם. דכל פרטים ודרגות אלה בתפלה הם בשלימותם ע"י קבלת מ"ע של אהבת ישראל.

ו) ויהי רצון שכל אחד ואחת יעשה את כל התלוי בו לקיים את הבקשה והנתינת כח של בעל הגאולה, להפיץ את המעינות חוצה. אשר ידוע^ל שעיקר עניןיפוצו מעינותיך חוצה התחיל אחרי פטרבורג, וי"ל דהיינו לא רק אחרי (ומסובב מ)הגאולה מפ"ב, אלא גם מסובב מהמאסר, כי הזית הזה כשכותשין אותו הוא מוציא שמנו^לא. ויש לומר (בדא"פ) יתירה מזו, דלכן הי' רבינו הזקן במאסר במשך נ"ג (ג"ן) ימים^לב, כדי שאח"כ יהי' ענין הפצת המעינות בגנו של הקב"ה, עוה"ז^לג. ומזה מובן גודל זכות ההתעסקות בהפצת המעינות, להפיצם בכל תפוצות ישראל, האנשים והנשים [וכמ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר^לד שגם הנשים מחוייבות בלימוד תורת החסידות, שהרי תורה זו מביאה לקיום מצות אהוי"ר וכיו"ב, שגם הנשים מחוייבות בהן (וחיובן תמידי, כמובא בהקדמת ספר החינוך)] והטף, למען ישמעו ולמען ילמדו גו' ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת^לה.

ויהי רצון שכאו"א יעסוק בזה, וכדבעי^לו ויתירה מזו, בימים האחרונים שעוד נשארו מימי הגלות, וזה יביא בקרוב ממש, ומתוך שמחה וטוב לבב, שנלך בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו^לז לקבל פני משיח צדקנו. ונלך יחד עם משיח צדקנו, ועם כל ספרי התורה שבחו"ל, ובכלל עם הבתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל (שבחו"ל), אל ארץ ישראל, ארץ הקודש^לח, במהרה בימינו ממש בשמחה ובטוב לבב.

**********

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org