בס"ד. יו"ד שבט ה'תש"מ

בס"ד. יו"ד שבט ה'תש"מ^*

הנחה

באתי לגני אחותי כלה^א, ומביא ע"ז כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא במאמרו ליום ההסתלקות וההילולא שלו, דאיתא במדרש רבה^ב לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרי [היינו עיקר דירתי] בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, וע"י ז' הענינים הבלתי רצויים נסתלקה השכינה מלמטה למעלה, קוב"ה סליק לעילא ולעילא^ג, עד לרקיע השביעי, ואח"כ עמדו שבעה צדיקים והורידו את השכינה מלמעלה למטה, עד שבא משה שהוא השביעי וכל השביעין חביבין^ד והורידה למטה בארץ. וזהו צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עלי'^ה, דעבודת הצדיקים היא להשכין ולהמשיך את השכינה מלמעלה למטה, בחי' עד (כמו שהיא בבחי' שוכן עד מרום וקדוש) ישכינו עלי', למטה בארץ, בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו. והנה התחלת ההמשכה למטה שע"י משה היתה בעת מ"ת כמ"ש^ו וירד הוי' על הר סיני, אבל בקביעות^ז ובגילוי הי' זה בעשיית המשכן כמ"ש^ח ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וממשיך בהמאמר, שהמשכת עיקר שכינה בתחתונים (ושכנתי בתוכם) נעשית ע"י העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא. וזהו מה שהמשכן הי' מעצי שטים, שמהם נעשו הקרשים, כמ"ש^ט ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים, קרש הוא אותיות שקר והוא השקר דעולם, הבא מהשטות דלעו"ז, אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות^י, וע"י העבודה דועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים, שמהפכים השטות דלעו"ז לשטות דקדושה (עצי שטים), את השקר דעולם לקרש המשכן (קרשים למשכן), עי"ז נעשה ושכנתי בתוכם, המשכת (עיקר) שכינה בתחתונים. ומוסיף בהמאמר דיוק לשון הכתוב ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד^יא, דבכאו"א מישראל ע"י העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא, עי"ז שוכן בו עיקר שכינה כמו שהי' בתחלת הבריאה, באתי לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרו בתחלה, ונעשה עיקר דירה בתחתונים.ב) והנה מכיון שהתורה היא נצחית^יב, הרי מובן, שענין זה (ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם) הוא נצחי במשך כל הדורות, גם בזמן הגלות, כאשר מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, שגם אז ישנם (ברוחניות) כל ההוראות והמצוות (דכתיב בהו וחי בהם^יג) התלויות במשכן ומקדש. ועד"ז הוא גם בנוגע לכל הפרטים שהיו ביציאת מצרים, וגם לפנ"ז בגלות מצרים, שהם הוראות נצחיות בכל דור ודור, עד היום הזה. וכמו שידוע^יד בענין וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים גו'^טו, שגם עכשיו בגלות האחרון ישנה העבודה בחומר ובלבנים (כמו שהיא ברוחניות), בחומר דא ק"ו ובלבנים דא לבון הלכתא^טז, ועי"ז יזכו אח"כ לגאולה העתידה, בדוגמת הגאולה דיציאת מצרים (לאחרי העבודה קשה בחומר ובלבנים גו'), ובני ישראל יוצאים ביד רמה^יז.

ג) והנה גודל העילוי דעסק התורה בזמן הגלות, מבאר בעל ההילולא בסעיף העשירי [העשירי יהי' קודש^יח] דהמשך המאמרים דיום ההילולא, שסעיף זה הוא הסיום והחותם של מאמר השני דההמשך, ד"ה היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני^יט (ע"פ פרש"י על הפסוק), אמר הקב"ה לכנסת ישראל את הפזורה בגולה ורועה בגנים של אחרים כו' ובכ"ז יושבת בבתי כנסיות ובתי מדרשות לעסוק בתורה, הנה החברים שהם מלאכי השרת (וגם הקב"ה, כביכול^כ) מקשיבים לקולך.

וממשיך בהמאמר, דעש"ז נקראים ישראל צבאות הוי' כמ"ש^כא ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי' מארץ מצרים. דשם זה (צבאות הוי') ניתן לישראל ביציאתם ממצרים דוקא^כב. ויש לבאר קישור הענינים, כי מה שבזמן יציאת מצרים נקראו ישראל צבאות הוי' הוא מצד הניצוצות (הצבאות) שנתבררו בגלות מצרים (כמשי"ת לקמן^כג). וזהו הקשר דענין מה שישראל נקראים צבאות הוי' לענין היושבת בגנים, כי ע"י העבודה דכנס"י בעסק התורה וקיום מצוותי' כשהיא פזורה בגולה ורועה בגנים של אחרים, עי"ז מבררים את הניצוצות שבגלות, בדוגמת וינצלו^כד את מצרים.והנה נוסף למה שישראל נקראים בשם צבאות הוי' נקראים הם גם צבאות^כה (כמו שמביא בהמאמר הפסוקים^כו ויהי בעצם היום הזה הוציא הוי' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם, כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים). וההפרש בין צבאות הוי' לצבאות הוא^כז, שצִבאות הוי' (צבאות בחיריק) הוא לשון סמוך, שהצבאות נטפל להוי', וצְבאות (צבאות בשוא) הוא ענין בפני עצמו.

ד) והנה ידוע דמה שישראל נק' אדם הוא על שם אדמה לעליון^כח. שמזה מובן, דמה שישראל נק' (גם) בשם צבאות שייך זה להשם צבאות, שהוא מז' השמות שאינן נמחקין^כט. ויובן זה ע"פ מ"ש כ"ק אדמו"ר הזקן^ל ששם צבאות נתגלה ע"י הנביאים, כדאיתא^לא שמיום שברא הקב"ה את עולמו לא הי' אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות ואמר הקב"ה^לב עתיד בן שלך לפתוח בנבואה בשם זה. ועיקר הנבואה בשם זה הי' בנביאים האחרונים שהיו בסוף זמן בית ראשון ובהתחלת הגלות, שרוב נבואתם הי' בשם זה. והנה הגם שדברי הנביאים, דברי קבלה, הם למטה במדריגה מדברי תורה [ואפילו בנוגע לנבואת משה כתיב^לג ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, ועאכו"כ שהם למטה מדברי תורה], אעפ"כ שם צבאות לא נזכר בתורה כ"א בנביאים דוקא, ויש מעלה בדברי נביא על דברי תורה. וכמו שמצינו שהעובר על דברי נביא עונשו קשה יותר מעובר על כו"כ דברי תורה^לד, ומזה מובן שכן הוא גם בנוגע להפגם^לה. ועפ"ז מבאר כ"ק אדמו"ר האמצעי בארוכה^לו, זה שהעונש והפגם של העובר על דברי נביא קשה יותר מעובר על (כו"כ מ)דברי תורה שייך לזה ששם צבאות נמשך ע"י הנביאים דוקא.

ה) והענין הוא, הנה פירוש שם צבאות הוא אות הוא בצבא שלו^לז, והיינו דצבא הוא ריבוי נבראים, והשם צבאות, אות הוא בצבא שלו, הוא בחי' האלקות כמו שנמשך בנבראים. וכמבואר בתו"א^לח בענין שם צבאות, שצבאות הוא לשון חיילות והם גדודי נשמות ומלאכים דבריאה ש(מצד עצמן) אינן אלקות כלל.וזהו ההפרש בין שם צבאות לשאר השמות שאינן נמחקין, דכל השמות מורים על אוא"ס כמו שהוא באצילות שהוא עולם האחדות, איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד^לט, משא"כ שם צבאות מורה על אוא"ס כמו שנמשך ומתלבש בבי"ע, שהם עלמי דפרודא^מ נבראים נפרדים כמ"ש^מא ומשם יפרד. שלכן יש מ"ד בגמרא^מב (ולא רק קס"ד) שצבאות אינו שם קדוש, שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל. וגם לפי מה דקי"ל^מג דצבאות הוא מהשמות שאינן נמחקין. הנה שם זה קאי על אוא"ס כמו שנמשך ומתלבש בנבראים. וי"ל הבי' ע"פ מה דאיתא בזהר ובתקו"ז ובכתבי האריז"ל^מד ששם צבאות הוא בנצח והוד^מה, כי נצח והוד הם לבר מגופא, היינו שענינם הוא (לא בשביל האצילות גופא, כי אם) בכדי להמשיך בעולמות בי"ע שלמטה מאצילות, וע"ד הידוע^מו שנו"ה הן כליות יועצות בכדי להשפיע להבן ולהתלמיד.

ו) וזהו מה ששם צבאות לא נזכר בתורה כ"א בנביאים דוקא, כי משה רבינו הי' נשמה והנהגה דאצילות, שלכן נקרא משה על שם מן המים משיתיהו^מז, מים חכ' הוא בחי' אצילות. וכן התורה שניתנה ע"י משה ונקראת על שמו כמ"ש^מח זכרו תורת משה עבדי היא בחי' אצילות. ולכן לא נזכר בתורה שם צבאות, כי שם צבאות מורה (כנ"ל) על אוא"ס כמו שנמשך בנבראים, שלמטה מאצילות. והוא^מט ע"ד מ"ש^נ ביהושע ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי, ואמרו רז"ל^נא עתה באתי אבל משה רבך לא קיבלו. דבימי משה, פני משה כפני חמה^נב, הי' המשכת בחי' אצילות, וגם הנהגת המלחמות^נג לא היתה ע"י שר צבא ה' כ"א כמ"ש^נד הוי' ילחם לכם. דזהו מה שביציאת מצרים וקריעת ים סוף היו נסים נגלים יוצאים מדרכי הטבע לגמרי שלא הי' לבוש הטבע כלל, לפי שהמלחמה היתה ע"י שם הוי', בחי' אצילות. משא"כ לאחרי הסתלקות פני משה כפני חמה וההנהגה היתה ע"י פני יהושע כפני לבנה^נב הנה אז דוקא בא שר צבא הוי', עתה (דוקא) באתי. והגם שגם אז (ע"י שהנהגת המלחמה היתה ע"י שר צבא הוי') היו כמה נסים שלמעלה מהטבע, מ"מכללות המלחמה היתה קצת בלבושי הטבע, ולא כהמלחמה בימי משה שהיתה למעלה מלבושי הטבע לגמרי, הוי' ילחם לכם. וזהו ענין שם צבאות שנמשך ע"י הנביאים, אות הוא בצבא שלו, שגם בנבראים דבי"ע (צבא) יהי' אות הוא ית' ממש בצבא שלו, שגם בבי"ע יהי' איהו וגרמוהי חד כמו באצילות. וענין זה הוא למעלה מבחי' שר צבא הוי' (שהי' ביהושע), כי שר צבא הוי' הוא מלאך, משא"כ שם צבאות הוא מז' שמות שאינן נמחקין, כי גם בבי"ע נעשה איהו וגרמוהי חד. וזהו מה ששם צבאות נתחדש ע"י הנביאים, כי הנביאים המשיכו שגם בכלים דבי"ע תהי' התלבשות אוא"ס ב"ה בתכלית היחוד, כמו בכלים דאצילות, ועי"ז נקרא הוא ית' בשם צבאות, כמו שנקרא בהשמות (א-ל, אלקים וכו') שמורים על הכלים דאצילות (לפי שאיהו וגרמוהי חד), כי גם הצבאות (לשון חיילות, גדודי נשמות ומלאכים דבריאה) נעשו חד עמו ית', כמבואר בארוכה בתו"א.

ז) והנה ענין הנ"ל בשם צבאות שאיהו וגרמוהי חד גם בבי"ע, כותב כ"ק אדמו"ר הצ"צ^נה שבע"ח לא מצינו זה. שמזה משמע שזהו חידושו של כ"ק אדמו"ר הזקן, כדמוכח ממה שכ"ק אדמו"ר הצ"צ אינו מציין מקור אחר לזה. ומובן גודל החידוש והעילוי דשם צבאות שנעשה ע"י עבודת בנ"י כמו שישראל הם במעמד ומצב דזמן הנביאים (לאחרי הזמן דפני משה כפני חמה), ובפרט כמו שישראל הם במעמד ומצב דזמן נביאים האחרונים שהיו בסוף בית ראשון ותחלת זמן הגלות, ועד"ז בהזמן שלאח"ז, שגם בעולמות בי"ע שמצד עצמם הם נבראים נפרדים [דענין איהו וגרמוהי חד הוא באצילות, עולם האחדות] יהי' איהו וגרמוהי חד כמו באצילות. וי"ל שזהו הפי' להפס"ד שצבאות הוא שם קודש ובכ"ז נקרא ע"ש צבאות שלו (כבגמרא^נו), ע"ש ישראל^נז, כי זה שצבאות הוא שם קודש, היינו שגם בבי"ע איהו וגרמוהי חד, זה נעשה ע"י העבודה דישראל, כנ"ל. וזה נעשה ע"י המשכת אור ממקום עליון ביותר^נח, שנעלה גם מבחינת התורה (כמו שהיתה בגילוי בזמן משה). שהרי בתורה לא נזכר שם צבאות (היינו שמצד בחינת התורה, הענין דאיהו וגרמוהי חד הוא רק באצילות), ובכדי שיהי' איהו וגרמוהי חד גם בבי"ע צריך להמשיך ממקום עליון יותר.

ח) והנה המשכה זו היא ע"י עבודת הבירורים. דהנה ידועה תורת הבעש"ט^נט, שבכל דבר שנמצא ברשותו של ישראל ישנם ניצוצין קדושים השייכים לשרש נשמתו. ובזה מבאר מה שהתורה חסה על ממונם של ישראל^ס (אף שהוא רק ממונם), כי מכיון שהממון (וכן שארי דברים) הוא של ישראל, זה מורה (שהרי כל העניניםהם בהשגחה פרטית) שניצוצות אלו שייכים לשרש נשמתו, והבירור דניצוצות אלו הוא חלק מעבודתו, וע"י שמבררים את הניצוצות ומזככים ומעלים אותם לשרשם הם מוסיפים עילוי גם בו. דכמו"כ הי' בגלות מצרים, שע"י וינצלו את מצרים שעשאוה כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן^סא שביררו את הניצוצות השייכים לעלמא דאתכסיא (כמצולה שאין בה דגים) והניצוצות השייכים לעלמא דאתגליא (כמצודה שאין בה דגן), עי"ז נעשה עילוי גם בישראל. וכמו שמבאר כ"ק אדמו"ר מהר"ש^סב בארוכה בענין ויהי בשלח פרעה את העם שהי' משלח פארות וענפים ועושה פרי למעלה את העם, שע"י הניצוצות שביררו בגלות מצרים נעשה בהם תוספות וריבוי. דזהו מ"ש (גבי גלות מצרים) וזרעתי' לי בארץ^סג, דענין הזריעה הוא כמרז"ל^סד כלום אדם זורע כור^סה אלא כדי להוציא כמה כורין, היינו, דמה שישראל נזרעו בגלות מצרים הוא בשביל ההוספה שנעשה בהם ע"י בירור הניצוצות. כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר מהר"ש בארוכה כמה פרטים בענין ההוספה שנעשה ע"י בירור הניצוצות.

ט) וזהו מ"ש ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי' מארץ מצרים ולאח"ז כתיב ויהי בעצם היום הזה הוציא הוי' את בנ"י מארץ מצרים על צבאותם, צבאות הוי' לשון סמוך הם הצבאות שנתבררו בגלות מצרים ונתעלו ליכלל בשם הוי', שלכן נק' צבאות הוי' לפי שהם טפלים וסמוכים ונכללים בשם הוי'^סו. ומצד הניצוצות שנתבררו ע"י ישראל, גם ישראל נק' צבאות הוי'. ויתירה מזו – הוציא הוי' את בני ישראל גו' על צבאותם הוא זה שישראל הם למעלה מבחי' הניצוצות שנתבררו^סו. דמכיון שישראל הם המבררים את הניצוצות הרי הם למעלה מהם.

וזוהי השייכות דצבאות הוי' ועל צבאותם להשם צבאות, דע"י העבודה דבירור הניצוצות והתכללותם בהוי', צבאות הוי', שע"י עבודה זו נעשים ישראל על צבאותם, למעלה מבחי' הניצוצות, הנה עי"ז ממשיכים ריבוי אור ממקום עליון ביותר (שלמעלה מבחינת התורה כמו שהיא בגילוי), ואור זה בוקע את כל הפרסאות והמסכים שבין אצילות לבי"ע, עד שגם בבי"ע נעשה איהו וגרמוהי חד כמו באצילות.

י) וביאור הענין (השייכות דצבאות הוי' לשם צבאות) בעומק יותר, הנה שם צבאות הוא בנצח והוד. ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בההמשך דיום ההילולא^סז, שמדת הנצח נטוע ומושרש בעצם הנפש, ובשביל נצחון המלחמה מתגלה מעצם הנפש. ולכן ע"י העבודה דמדת הנצח, נצחון המלחמה (עם נה"ב), נמשך ומתגלה מעצמות אוא"ס, כמבואר בארוכה בההמשך, ובארוכה יותר (עם כמה פרטים נוספים)בדרושי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע^סח, עד לענין צדקת פרזונו בישראל^סט, פרזונו לשון פרזות ע"ד מ"ש^ע פרזות תשב ירושלים בלי חומה, למעלה ממדוה"ג. ועפ"ז יובן מה שע"י העבודה דצבאות הוי' ממשיכים שם צבאות, דהנה ידועה תורת הרב המגיד^עא (בענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים^עב), דישראל גם קודם שנבראו (קודם כל סדר ההשתל' שאודותו נמלך) הי' נחקק צורתם בו ית'. וע"י עבודת בנ"י נמשך ומתגלה ענין זה. ולכן ע"י העבודה דצבאות הוי', נמשך שם צבאות, כי שם זה הוא (כנ"ל) בנצח והוד, וכמו שמבאר אאמו"ר^עג בארוכה שהאותיות דשם צבאות וסדרן (צ"ב, ב' יודי"ן דאל"ף, ו"ת) מורים על נצח והוד [בפרדס^עד ובכ"מ בקבלה איתא דשם צבאות הוא גם ביסוד, אבל מה שנוגע כאן הוא ענין שם צבאות כמו שהוא בנצח והוד], ומכיון שצורתם של ישראל חקוקה בו ית' (כנ"ל), לכן ע"י העבודה דצבאות הוי', העבודה דנצח, נעשה ענין שם צבאות שהוא בנצח (והוד). והיינו שע"י העבודה דנצחון המלחמה, נמשך ומתגלה מעצמות אוא"ס, וע"י המשכה זו נעשה איהו וגרמוהי חד (גם) בבי"ע.

וזה נותן כח על עבודת הבירורים בזמן הגלות, און מיטנעמען כל הענינים, כלי כסף וכלי זהב ושמלות^עה, בגאולה העתידה שתהי' ביד רמה (כמו שהיתה הגאולה דיציאת מצרים, כמ"ש^עו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות) שע"י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות^עז ובפרט בעקבתא דמשיחא יהי' ובני ישראל יוצאים ביד רמה לקבל פני משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

**********

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org