ושבתי בשלום אל בית · מוצאי ש"פ ויצא, ט' כסלו, אור ליו"ד כסלו – בחדרו – ה'תשל"ח

בס"ד. מוצאי ש"פ ויצא, ט' כסלו, אור ליו"ד כסלו – בחדרו – ה'תשל"ח^*

ושבתי בשלום אל בית אבי גו'^א [שפסוק זה הוא התחלת דרוש הראשון דפרשתנו בתורה אור מאדמו"ר הזקן ובתורת חיים מאדמו"ר האמצעי בעל הגאולה (דיו"ד כסלו)^ב וההילולא (דט' כסלו). אלא שבתורת חיים מקדים (בתחילת הדרוש) הפסוק^ג וידר יעקב נדר גו' שלפני הפסוק ושבתי בשלום גו'], וידועים הדיוקים בזה, מהו אומרו ושבתי בשלום אל בית אבי, בשלום דוקא^ד. ובפרט שלפנ"ז^ג אומר אם יהי' אלקים עמדי גו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, שהכוונה בזה היא גם ללחם ובגד ברוחניות^ה, בכל הפירושים שבזה, ואעפ"כ אינו מסתפק בזה ומדגיש שחזרתו אל בית אביו תהי' בשלום דוקא. וגם צריך להבין מה שלאחרי ושבתי בשלום אל בית אבי מוסיף והי' הוי' לי לאלקים, הרי ענין זה דהוי' הוא האלקים הוא ענין אמיתי ותמידי (כמבואר בכ"מ^ו), ומהו החידוש בהנ"ל (והעילוי) בוהי' הוי' לי לאלקים^ז, ובפרט לאחרי ושבתי בשלום אל בית אבי. וגם צריך להבין מ"ש לאח"ז^ח והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים, איך שייך שאבן שהיא דומם [דגם לאחרי כל העילויים שבה (ע"י אשר שמתי מצבה) נקראת היא בשם אבן, בחי' דומם] תהי' במדריגה נעלית כ"כ שתהי' בית אלקים^ט. והנה מבואר בהדרושים^י דפירוש והי' הוי' לי לאלקים הוא שיומשך אור נעלה יותר, שלגבי אור זה, הוי' (דעכשיו) יהי' (רק) בחי' אלקים. ופירוש והאבן הזאת גו' יהי' בית אלקים (שבא לאחרי ובהמשך לוהי' הוי' לי לאלקים) הוא שהאבן יהי' בית לאלקים שיהי' אז, להוי' שיהי' לאלקים. ועפ"ז צריך ביאור יותר איך שייך שהאבן, דומם, יהי' בית לאלקים זה.ב) והנה מכיון שהתורה היא נצחית^יא, הרי מובן, שענין וידר יעקב נדר גו' הוא הוראה לכאו"א מישראל בכל המקומות ובכל הזמנים. ויתירה מזו, מכיון שמעשה אבות סימן לבנים^יב, הרי ההוראה מענין וידר יעקב נדר גו' היא (ככל הענינים דמעשה אבות) ביתר שאת וביתר עוז. [ומזה מובן, שגם הנתינת כח שבהוראה זו היא לא רק נתינת כח סתם, ככל הוראות התורה (שהן גם נתינת כח^יג), אלא נתינת כח מיוחדת, מכיון שהוראה זו היא ממעשה אבות, ומעשה אבות הוא (לא רק סימן, אלא גם) נתינת כח^יד לבנים]. ומכיון שוידר יעקב נדר גו' בא בהמשך לויצא^טו יעקב מבאר שבע גו' [כמובן גם בפשטות, שהבקשה ושבתי בשלום אל בית אבי שייכת לויצא גו'. דלהיות שיצא מבאר שבע (ובית אביו) לכן ביקש שישוב ויחזור לשם, ושחזרתו תהי' בשלום], מובן מזה, שכ"ה גם בנוגע לההוראה לכאו"א מישראל מוידר יעקב נדר גו' [ומהבקשה ושבתי בשלום אל בית אבי גו'], שזה שייך לענין ויצא גו' מבאר שבע כמו שהוא בכאו"א מישראל.

ג) ויובן זה בהקדים מ"ש בדרושי רבותינו נשיאינו^טז (מיוסד על מ"ש בזהר^יז) עה"פ ויצא יעקב מבאר שבע גו', שיש בזה ב' פירושים, פירוש א', שבאר שבע הוא באר שבע דאברהם (שקרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם^יח), ופירוש ב', שבאר שבע הוא באר שבע דיצחק (שקרא אותה שבעה, ע"ש הבאר השביעית^יט). וכ"ה גם בפשטות, שהרי ויצא יעקב מבאר שבע הי' בזמנו של יצחק (כו"כ שנים לאחרי הסתלקות אברהם). וההפרש בין ב' הענינים הוא, דבאר שבע דאברהם הוא בינה (יסוד אימא). שהרי אברהם הוא חכמה [אלא שמתחילה נקרא אברם, אב רם, שהחכמה (אב) שבו היתה בבחי' שכל הנעלם מכל רעיון^כ, ואח"כ נקרא אברהם שנעשה אב המון גוים^כא, שהחכמה (אב) שבו נמשכה בגילוי גם למטה עד לבחי' המון גוים^כב], ובאר שבע דאברהם [המקום דאברהם, המקבל שלו, בחי' שרה^כג] הוא בינה, ונקראת באר שבע לפי שהיא המקור המשפיעלשבע מדות. ולפי זה, פירוש ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה הוא שיצא ונמשך מבחי' בינה למלכות. ובאר שבע דיצחק הוא מלכות. כי יצחק הוא בינה^כד, והמקבל דבינה היא מלכות^כה, ונקראת באר שבע על שם שהיא מקבלת משבע מדות [וכידוע שהמלכות נקראת כנסת ישראל, לפי שהיא כונסת לתוכה בחי' המדות^כו]. ולפי זה, פירוש ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה קאי על היציאה וההמשכה לעולמות בי"ע, ומשם יפרד^כז. וכ"ה גם בפשטות ענין היציאה, שהרי ויצא יעקב הי' בכדי לברר הניצוצות שהיו אצל לבן (כמסופר בפרשת ויצא) [ולאח"ז גם הניצוצות שהיו אצל עשו (כמסופר בפרשת וישלח)], ובירור הניצוצות הוא בעולמות בי"ע.

ד) וזהו גם ששם הסדרה [המורה על ענינה ותוכנה^כח] הוא ויצא, כי כל ענין הבירורים שבירר יעקב אצל לבן המבואר בהסדרה [וגם מה שבירר אצל עשו המבואר בפרשת וישלח, שבא לאחרי ובהמשך להבירורים שבירר אצל לבן^כט] הותחל מיציאתו מבאר שבע – ענין ויצא. וזה שיציאתו היתה באופן כזה שיברר הניצוצות שבחרן, ותהי' מטתו שלימה, לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ולא כיצחק שיצא ממנו עשו^ל, הענין הוא, דהנה כתיב^לא וידו אוחזת בעקב עשו (ולכן) ויקרא שמו יעקב. שבשם יעקב יש ב' חלקים. יו"ד (ידו אותיות יו"ד^לב) ועקב. וכמבואר בתו"א ריש פרשתנו, שיעקב הוא בחי' יו"ד עקב^לג, היינו המשכת בחי' חכמה עילאה [היו"ד דשם הוי'^לד] בבחי' עקביים. וע"י המשכת היו"ד בהעקב דיעקב [ועד אשר היו"ד היא ההתחלה והראש דתיבת יעקב, היינו שהיו"ד היא מנהיגה את העקב^לה], הנה עי"ז הי' אפ"ל ויצא יעקב גו' וילך חרנה, להמשיך היו"ד גם בבחי' העקב דעולמות, עד בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שיהי' דירה לו ית'. [כי מכיון שהיו"ד דיעקב היא (כנ"ל) היו"ד דשם הוי' שהוא הי' הוה ויהי' כאחד^לו (היינו שהכל הוא בשוה לגבי'), לכן גם כמו שהיו"ד נמשכת בבחי'העקב דעולמות, היא בתקפה. ונוסף לזה, מכיון שהוי' הוא מלשון מהווה^לז, והיו"ד שבו מורה על תמידות ההתהוות^לח, הרי היו"ד היא המושלת ושולטת בכל העולמות עד בהעקב שבהם, מכיון שכל מציאותם הוא הדבר הוי' המהווה אותם תמיד מאין ליש]. וזהו ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, שיעקב ממשיך היו"ד דשם הוי' גם בבחי' חרן, שקאי [כנ"ל (סעיף ג) בפירוש הב'] על עולמות בי"ע, ובבי"ע גופא חרון אף של עולם^לט, עוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שיהי' דירה לו ית' בתחתונים.

ה) והנה ירידה זו (ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה) היא צורך עלי'. ונוסף להעלי' שנעשה בו לאחרי וע"י עבודתו בחרן [שע"י שבירר הניצוצות דלבן ועשו הגיע למדריגה נעלית יותר מכמו שהי' לפנ"ז, ושבתי בשלום אל בית אבי וגו', כמשי"ת לקמן], הנה גם לפנ"ז, בכדי שיוכל להמשיך (היו"ד) בבחי' חרן ולברר הניצוצות, נמשך בו כח נעלה יותר, שלא הי' לו תחילה (בגילוי). [וע"ד הידוע^מ (גבי אברהם שהי' גדול בענקים^מא וראש לאבות^מב), שבכדי שיהי' אב המון גוים להעלות הניצוצות שבגוים (הגרים), נתוסף לו ה' שלא הי' לו תחילה].

ויש לומר שזהו מה שמובא בתו"א ותו"ח תיכף ובהמשך לויצא יעקב מבאר שבע מש"נ^מג צוה ישועות יעקב, שהוא המשכת בחי' שע"ה נהורין דאריך^מד, כי כמו שענין הישועה בפשטות הוא סיוע ונתינת כח מיוחד שלא ע"ד הרגיל, ונתינת כח זה הוא דוקא בשביל האדם שמושיעים אותו שהוא במעמד ומצב שפל ביותר שצריך לישועה, עד"ז הוא גם בפירוש הפנימי דישועות, שענינם הוא שע"ה נהורין דאריך, שהמשכתן (ליעקב) היא דוקא בשביל המצב דיציאתו מבאר שבע והליכתו חרנה. שבכדי שיוכל להמשיך היו"ד גם בחרן, צריך להיות צוה ישועות יעקב, להמשיך ליעקב שע"ה נהורין דאריך שלמעלה מהשתלשלות, למעלה גם מהיו"ד דשם הוי', היו"ד דיעקב.

ויש להוסיף בדיוק לשון הכתוב צוה ישועות יעקב (צוה דוקא), שהמשכת הישועות (שע"ה נהורין) ליעקב תהי' באופן דצוה, לשון צותא וחיבור^מה. דהגם שהשע"הנהורין הם למעלה מיעקב, למעלה גם מהיו"ד שבו, מ"מ, יהיו מחוברים ומיוחדים עמו, אַז זיי ווערן אָפּגעגעבן צו אים בפנימיות. וע"י שנמשך ליעקב בחי' ישועות הנ"ל (לצורך הליכתו לחרן), הי' בטוח (עוד לפני הליכתו לחרן^מו) שתתקיים תפלתו, שיהי' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ויתירה מזו – ושבתי בשלום אל בית אבי, ויתירה מזו – והי' הוי' לי לאלקים, ויתירה מזו – והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים.

ו) והנה תפלתו של יעקב (באופן דנדר^מז) אם יהי' אלקים עמדי גו' והאבן הזאת גו' יהי' בית אלקים היתה לאחרי העבודה דויקח^מח מאבני המקום וישם מראשותיו. והענין הוא, מקום הוא הגדר דעולם, כדאיתא בתניא^מט שגדר העולם הוא מקום (וזמן). [והגם שמקום הוא שמו של הקב"ה שנקרא מקום, לפי שהוא מקומו של עולם^נ, הרי ענין זה הוא בהעלם, ומה שנרגש בגילוי בהמקום הוא העולם. דזהו מה שהוי' ברבוע בגימטריא מקום^נא, היינו שענין הוי' שנמשך במקום הוא רק באופן דגימטריא שהוא חשבון האותיות, שהחשבון מורה^נב על מיעוט האור כו' מיעוט אחר מיעוט]. ואבני המקום (בחי' דומם) הם סוג היותר תחתון שבעולם. ובזה גופא אבני לשון רבים, כמו שהם בבחי' ריבוי ההתחלקות. וזהו ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, שיעקב עשה^נג מאבני המקום (אבני לשון רבים) אבן אחת [שלכן כתיב וישם ולא וישימם^נד], ולא עוד, אלא שוישם מראשותיו, שהגבי' והעלה את האבן עד שיגבי' את ראשו, וי"ל עוד יתירה מזה שהאבן למעלה מראשו^נה של יעקב, היינו למעלה מבחי' היו"ד דיעקב^נו (שהוא הראש שלו, כנ"ל). ועל זה התפלל והאבן הזאת גו' יהי' בית אלקים, שהאבן הזאת (אבן אחת, שעשה מריבוי אבנים) תהי' לא רק למעלה מבחי' הראש (היו"ד) דיעקב, אלא שתהי' למעלה יותר – בית אלקים, בית (ודירה) לעצמותו ית'.ז) והנה ג' ענינים הנ"ל שהיו ביעקב – (א) יציאתו מבאר שבע לחרן, (ב) עבודתו (לאחרי היציאה מבאר שבע) ויקח מאבני המקום גו', (ג) (שע"י התפלה שלו) נעשתה האבן הזאת (שלקח מאבני המקום) בית אלקים – ישנם גם בכאו"א מישראל. דמעשה אבות סימן ונתינת כח לבנים (כנ"ל סעיף ב), ובפרט הענינים דיעקב. דמכיון ששופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדה"ר^נז, ונשמתו כלולה מכל הנשמות שבישראל (כנשמת אדה"ר^נח)^נט, הרי עבודתו של יעקב (ויקח מאבני המקום גו') היא נתינת כח לבנים ביתר שאת וביתר עוז.

והענין הוא, דויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה קאי^ס על ירידת הנשמה בגוף, שירדה מאיגרא^סא רמה (באר שבע) לבירא עמיקתא (חרנה). וכמו שיעקב, בכדי שיוכל ללכת לחרן נמשך לו כח נעלה יותר – ענין צוה ישועות יעקב (כנ"ל סעיף ה), עד"ז הוא גם בוילך חרנה שבכאו"א מישראל, שלפני ירידת הנשמה למטה לבירא עמיקתא, שזהו"ע וילך חרנה, נותנים לה כח במיוחד שתוכל לעבוד עבודתה בבירור הגוף ונפש הבהמית וחלקה בעולם. וכידוע^סב בענין משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע^סג. וזהו מ"ש ויצא יעקב מבאר שבע גו', שפירוש מבאר שבע הוא^סד מה שמשביעין אותו תהי צדיק כו' [שיש בזה ג' פירושים, שבועה, שובע ושבע, כמבואר בכ"מ^סה] שהוא נתינת כח במיוחד על עבודת הנשמה בירידתה למטה.

ח) והנה עבודת הנשמה בירידתה למטה היא (בכללות) בשני ענינים. א', לימוד התורה וקיום המצוות, דע"י לימוד התורה וקיום המצוות למטה דוקא מתעלית הנשמה למעלה יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה. וכידוע^סו דהתורה והמצוות שלמטה דוקא נעשים לבוש להנשמה בג"ע שעל ידם היא משגת ונהנית מאוא"ס. וב', הבירור דגוף ודנפש הבהמית וחלקו בעולם. שזה נעשה ע"י קיום המצוות^סז, וי"ל עוד יותר – ע"י העבודה דכל מעשיך יהיו לשם שמים^סח, ובפרט ע"י בכלדרכיך דעהו^סט, דלא רק שעשייתו דברי הרשות תהי' לשם שמים, אלא שגם בהם גופא (בכל דרכיך) יהי' דעהו^ע [דעת באלקות, שדעת הוא למעלה גם מחכמה, כמבואר בארוכה בהמשך עת"ר^עא ובכ"מ]. וזהו ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי, לחם לאכול ובגד ללבוש הוא לימוד התורה וקיום המצוות^עב כידוע^עג שתורה היא לחם ומזון הנשמה והמצוות הם לבושים דהנשמה, ושבתי בשלום הו"ע עבודת הבירורים.

ט) וזהו שהעבודה שלאחרי ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (ירידת הנשמה בגוף) היא ויקח מאבני המקום גו'. דהנה ידוע^עד שהכוונה בירידת הנשמה למטה היא לא בשביל הנשמה אלא בכדי לברר ולזכך הגוף ונה"ב וחלקו בעולם, שעי"ז דוקא נתגלה הכוונה דנתאוה^עה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו^עו. וזהו שעיקר עבודת הנשמה בירידתה למטה (ויצא יעקב גו' חרנה) הוא ויקח מאבני המקום גו', "מקום" הוא מציאות כזו שהאור האלקי שבו הוא בהעלם והסתר [וכנ"ל (סעיף ו) דזה ששם הוי' (ברבוע) בגימטריא מקום – הכוונה בזה היא, ששם הוי' הוא בהעלם והסתר בהמקום (באופן דגימטריא). דהגם שכל מציאות המקום (עולם) הוא ששם הוי' מהווה אותו תמיד מאין ליש, מ"מ אופן מציאותו של שם הוי' בהעולם הוא רק באופן של גימטריא, בחי' העלם והסתר], ובזה גופא – אבני המקום, אבני לשון רבים (כנ"ל), והתכלית דירידת הנשמה למטה (ויצא יעקב גו' חרנה) הוא (לא בשביל האור שנמשך לה ע"י תורה ומצוות, כי אם) בשביל העבודה דויקח מאבני המקום, לקחת את הדברים התחתונים (הגוף ונה"ב וחלקו בעולם), ובאופן דויקח שנעשה בעה"ב ומושל ושולט עליהם, ולעשות מהם דירה לו ית'.

ויש להוסיף, דבענין הבירורים גופא יש יתרון בהבירור דדברי הרשות ע"י שעושה אותם לשם שמים על הבירור דדברים הגשמיים שע"י קיום המצוות, כי ע"י הבירור דדברי הרשות (שגם כשעושה אותם לשם שמים הם נשארים דברי הרשות, מעשיך) נשלמת יותר הכוונה דדירה בתחתונים, תחתון שאין תחתון למטה ממנו. ועפ"ז יובן יותר זה שהעבודה (שבשבילה ירדה הנשמה למטה) היא "ויקח מאבני המקום", ד"מקום" הוא מציאות כזו שהאור האלקי שבו הוא בהעלם והסתר כנ"ל, דיש לומר, שקאי (בעיקר) על דברי הרשות, שגם לאחרי העבודה הם "מעשיך" דהאדם.יו"ד) ועפ"ז יובן גם גודל העלי' דאבני המקום [לאחרי שנעשים אבן אחת, ע"י עבודת הבירורים], שהם מתעלים למעלה מבחי' הראש דיעקב (וישם מראשותיו), ועד אשר (לאחרי גמר הבירורים) והאבן הזאת גו' יהי' בית אלקים, שהכוונה בזה היא (כנ"ל סעיף א) לא לאלקים סתם כ"א לבחי' והי' הוי' לי לאלקים. דהנה ידוע^עז שתכלית הכוונה האמיתית בבריאת והתהוות העולמות הוא מה שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, בעוה"ז הגשמי שאין תחתון למטה ממנו. דהגם שיש כמה טעמים לברה"ע^עח [בגין דישתמודעון לי'^עט ובכדי שיתגלו שלימות כוחותיו כו'^פ], הנה טעמים אלו הם בנשמות דאצילות (הטעם בגין דישתמודעון) ובבחי' האצילות (הטעם בכדי שיתגלו), ומקום ושרש טעמים אלו הוא בבחי' הגילויים. משא"כ ענין נתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים [שמצד זה הוצרך להיות התהוות עוה"ז התחתון דוקא שאין תחתון למטה ממנו] הוא בעצמותו ית'. וכמאמר רבינו הזקן^פא (בענין נתאוה כו' דירה בתחתונים) "אויף אַ תאוה איז קיין קשיא", שהענין דנתאוה הוא בעצמותו ית' שאין שייך שם ענין הקושיות. וזהו והאבן הזאת גו' יהי' בית אלקים, שהכוונה באלקים כאן היא לבחי' העלם העצמי, שהדברים הגשמיים דוקא (בחינת אבן, דומם) יהיו בית ודירה לעצמותו ית'.

יא) והנה ענין ויקח מאבני המקום גו' ישנו גם בהאדם עצמו. והענין הוא, דהנה ידוע^פב שאבנים הן אותיות^פג, כי כמו שאבנים הן דומם כן האותיות הם בחי' הדומם שבכחות האדם. אבל אעפ"כ, ומטעם זה גופא, ממשיכים הם (אותיות מלשון אתא^פד בוקר^פה, ענין המשכה) בחינת אור נעלה ביותר. וע"ד הידוע^פו בפירוש הכתוב^פז כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, דזה שהלחם מחי' את האדם הוא לפי שהמוצא פי הוי' שבלחם (צומח) הוא נעלה יותר (בשרשו) מהמוצא פי הוי' שבאדם, דזה גופא שירד למטה יותר מורה שבשרשו הואנעלה יותר, דכל הגבוה יותר יורד למטה יותר, עד"ז הוא גם בענין האותיות, דומם (שבאדם), ששרשם הוא למעלה יותר גם מבחי' צומח^פח, דכל הגבוה גבוה^פט יותר יורד למטה מטה יותר. וזהו"ע ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (כמו שהוא בעבודת כאו"א מישראל), שהעבודה דבחי' אותיות, דומם שבאדם, מגעת למעלה יותר מהעבודה דבחי' השכל (מראשותיו).

יב) ושני פירושים הנ"ל בויקח מאבני המקום גו' [העבודה בבחי' הדומם שבאדם (דלעיל סעיף יא) והעבודה דבירור דברים הגשמיים שבעולם (דלעיל סעיף ט)] שייכים זה לזה. כי הבירור דעניני עוה"ז הגשמי (אבני המקום דעולם) הוא ע"י הדומם שבאדם, כח הדיבור, ובעיקר – כח המעשה^צ, שהמעשה הוא העיקר^צא. ויש להוסיף, שהשייכות דשני ענינים אלו היא לא רק מצד ענין ה"תחתון" (אבן, דומם) שבהם [שהפעולה בגשמיות העולם היא ע"י כחות התחתונים שבאדם], כי אם, גם בנוגע לענין העילוי שבהם (וישם מראשותיו). והיינו, דזה שבכחו של כאו"א מישראל לעשות מחלקו בעולם דירה לו ית', לו לעצמותו^צב, הוא לפי שע"י עבודתו בכחות התחתונים שלו מתגלה עצם הנשמה המיוחד בעצמותו ית'^צג.

ויובן זה בהקדים המבואר בכ"מ^צד בענין היו"ד דשם הוי' שבנפש האדם שהוא בחי' חי'. ומכיון שבחי' הראש דיעקב [שהוא היו"ד דיעקב, שהוא היו"ד דשם הוי' (כנ"ל סעיף ד)] הוא בחי' חי', מובן מזה, דזה שהעבודה דבחי' דומם שבאדם מגעת למעלה מבחי' ראש דיעקב (כנ"ל (סו"ס יא) בפירוש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו), הכוונה בזה היא – שע"י העבודה דבחי' דומם שבאדם, מתגלית בחינת היחידה שבו (שלמעלה מבחי' חי'). כי ענין העבודה דבחי' דומם שבאדם, היינו דהגם שאין לו שום חיות (לא מצד הרגש המדות שבלב, ולא מצד השכל שבמוח, וגם לא מצד הרצון שלמעלה מהשכל (בחי' חי')) ומ"מ הוא עובד את עבודתו, הוא מצד העצם שלו, מה שכל אחד מישראל בעצם מהותו הוא רוצה לעשות כל מה שהוא רצון ה', כפס"ד הרמב"ם^צה הידוע. וזהו שכאו"א מישראל, גםקל שבקלים, יכול למסור נפשו על קדה"ש^צו, כי כח המס"נ הוא מצד העצם שלו בחי' יחידה^צז, שלגבי בחינה זו אין שייך שום מנגד, בבואה דבבואה לית להו^צח. [וזהו גם מה שהבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה כו' ומיד הן נגאלין^צט, שהכוונה ב"סוף ישראל לעשות תשובה" היא (גם) לכאו"א מישראל^ק – כי על בחינת היחידה שבכ"א מישראל אין שייך שום מנגד ח"ו אלא שהיא בהעלם, ותורת אמת מבטיחה שסו"ס תהי' בגילוי].

וזוהי השייכות דשני הפירושים בויקח מאבני המקום גו' [העבודה בבחי' הדומם שבאדם, והעבודה דבירור דברים הגשמיים שבעולם שיהיו דירה לו ית'], כי הכח שיש בישראל לעשות מהעולם דירה לו ית', ליחידו של עולם [ע"י שעושה מאבני המקום דעולם (אבני לשון רבים) שיהיו אבן אחת. שהו"ע המשכת הוי' אחד, שגם בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם (ח' וד'^קא), עם היותם בחינת התחלקות ופירוד, מ"מ ע"י גילוי אלופו של עולם (א'^קא) מתייחדים באחד ממש^קב, שאחד זה (דהוי' אחד) הוא כמו יחיד^קג], הוא מצד בחי' היחידה שבו, שמקבלת^קד מיחיד.

יג) והנה הגם שהתעוררות היחידה וכח המס"נ הוא (בדרך כלל) ע"י העבודה דבחי' דומם, היינו כשהאדם הוא במצב דעניות (בדעת^קה), שכחות הפנימיים דנה"א הם בהעלם ואין לו השגה והרגש באלקות (כנ"ל סעיף יב), מ"מ,לאחרי שמעורר את כח המס"נ בהיותו במצב דעניות, הנה זה פועל גם גילוי כחות הפנימיים דנה"א^קו. וע"ד הבטחת חז"ל^קז כל המקיים את התורה מעוני סופה לקיימה מעושר, עשירות בדעת, וגם עשירות (והרחבה) בענינים הגשמיים, בבני חיי ומזוני (ובכולם) רויחי [ועד שהעשירות וההרחבה בעניניו הגשמיים היא בריבוי ושופי למעלה ממדידה והגבלה, שאז עשירות זו גופא מביאה לעשירות בדעת, כי גם השכל דנה"ב משיג שעשירות גדולה כזו (למעלה ממדידה והגבלה) יכולה לבוא רק מה' מקור כל הברכות], וגם אז אופן עבודתו היא במס"נ למעלה מהשכל. דזהו פירוש כל המקיים את התורה מעוני סופה לקיימה מעושר, שמקיימה מעושר באותו העילוי (מס"נ שלמעלה מהגבלה) כמו שקיימה מעוני. דזהו"ע בכל מאדך^קח שלאחרי בכל לבבך ובכל נפשך^קח, היינו, שענין המס"נ (למעלה מהשכל) בבכל מאדך הוא לא מצד שחסר ח"ו בהשגת השכל שלו, כי אם, שהגם שעבודתו היא בכל כחות נפשו (בכל נפשך) שראשיתם הוא כח השכל, ועד שזה מושג גם בהשכל דנה"ב שלו (בכל לבבך בשני יצריך^קט), מ"מ עבודתו היא במס"נ שלמעלה מהגבלת השכל, בכל מאדך.

וזהו ג"כ מ"ש ביעקב [שמזה מובן, שכ"ה גם בכ"א מישראל], לאחרי עבודתו בהבירור דצאן לבן (שעיקר הבירור הוא בהצאן^קי), ויפרוץ האיש מאד מאד גו'^קיא [מאד סתם, שלמעלה מבחי' מאד שלך^קיב], כי ע"י העבודה דבחי' בכל מאדך (מאד שלך) מגיעים לבחי' מאד האמיתי^קיג. ונאמר מאד מאד (ב' פעמים)^קיד, דע"י שהעבודה דבכל מאדך היא נוסף על מצד המקיף דחי' גם מצד המקיף דיחידה, עי"ז גם ההמשכה שלמעלה היא מאד מאד ב' פעמים, בחי' אריך וגם בחי' עתיק. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו^קטו, שויפרוץ האיש מאד מאד (ויהי לו צאן רבות וגו') הוא (גם) בגשמיות, כי ע"י העבודה דבכל מאדך, הוא עושה רצונו של מקום^קטז, היינו שהוא (למעלה מבחי' רצונו של מקום) עושה את הרצון^קיז, כולל גם הפירוש דעושהמלשון מעשין על הצדקה^קיח, שהוא מכריח כביכול את הרצון^קיט, צדיק גוזר והקב"ה מקיים כמ"ש^קכ ותגזר אומר ויקם לך^קכא [ויתירה מזו הקב"ה גוזר וצדיק מבטל^קכב], שנעשה בעה"ב על כל חלקו בעולם, שיהי' לו הרחבה בכל עניניו, הן בענינים הרוחניים והן בענינים הגשמיים, טוב בריבוי ברכה בריבוי ושלום בריבוי^קכג, עשירות ברוחניות ועשירות בגשמיות, ובגשמיות וברוחניות גם יחד.

יד) וביאור הענין (דעיקר העבודה שבשבילה ירדה הנשמה למטה היא ויקח מאבני המקום גו') בעומק יותר, יובן בהקדים שהיתרון בהעבודה דכל מעשיך לשם שמים ובכל דרכיך דעהו על העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות הוא לא רק בנוגע להפעולה בעולם, שע"י העבודה בכל מעשיך לשם שמים מתברר גם התחתון דעולם (כנ"ל סעיף ט), אלא גם בנוגע להאדם. והענין הוא^קכד, דהנה ידוע שירידת הנשמה למטה היא ירידה צורך עלי', דע"י ירידתה למטה היא מתעלית יותר גם מכפי שהיתה קודם הירידה. וענין העלי' הוא, שבאה לענין התשובה. שקודם ירידתה למטה היתה בבחי' צדיק (גמור), וע"י עבודתה בירידתה למטה נעשית בבחי' בעל תשובה^קכה. והגם שיש יתרון בעבודת הצדיקים על עבודת הבעלי תשובה [שלכן התמידים היו מכבשים ולא מעזים, אימרא יאי^קכו], וכמרז"ל^קכז במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, הנה היתרון דעבודת הצדיקים הוא מצד הרצון שבו שייך ענין ההמלכה (במי נמלך), משא"כ מצד עצמותו ית' (בחי' בעל הרצון), עיקר הכוונה הוא בענין התשובה דוקא. וזהו מה שארז"ל^קכח מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו [לא רק שאינם עומדין שם^קכט, אלא יתירה מזו שאין יכולין לעמוד שם, כהגירסא המובאת בהדרושים עה"פ ושבתי בשלום^קל], והיינו שמעלת הבע"ת היא למעלה גם מיכולת הצד"ג, שענין היכולת הוא^קלא למעלה מבחי' כח גם מכחותהמקיפים, לפי שענין התשובה מגיע בעצמותו ית', שכל הגילויים (שרש עבודת הצדיקים) הם באין ערוך אליו כלל.

טו) וע"פ הנ"ל יובן מ"ש ושבתי בשלום אל בית אבי, דצריך להבין, הרי ענין ושבתי הוא (לכאורה) שיחזור להמקום שהי' בתחילה, וא"כ, מכיון שביציאת יעקב נאמר ויצא יעקב מבאר שבע, הול"ל ושבתי בשלום אל באר שבע ולמה אומר אל בית אבי. וי"ל הענין בזה, כי מכיון שע"י עבודת התשובה מתעלית הנשמה לבחינה נעלית יותר מכמו שהיתה לפני ירידתה (כנ"ל), לכן ענין ושבתי הוא (לא לבאר שבע, הדרגא של הנשמה כמו שהיתה קודם ירידתה^קלב, כי אם) אל בית אבי, שלמעלה מבחי' באר שבע^קלג. ויש להוסיף, דענין זה שייך גם לבית אבי כפשוטו שקאי על יצחק. דיצחק הוא מלשון שמחה ותענוג^קלד, וידוע^קלה שתענוג זה (התענוג שבצחוק) הוא מדבר חידוש^קלו דוקא. ומכיון שענין התשובה הוא דבר חידוש^קלז [וע"ד מ"ש הרמב"ם^קלח בענין התשובה כפשוטה (על עבירות), שמעלת התשובה היא מצד זה שאמש הי' זה מובדל כו' והיום הוא מודבק בשכינה], לכן, ע"י עבודת התשובה נעשה תענוג וצחוק למעלה. שתענוג זה הוא נעלה יותר מהתענוג דעבודת הצדיקים, דזהו מה שבע"ת הוא אהוב וחביב יותר מצדיק^קלט, לפי שעיקר התענוג שלמעלה הוא בעבודת התשובה. וזהו ג"כ מה שבע"ת צועק ונענה מיד^קמ, ועד^קמא אשר והי'^קמב טרם יקראו ואני אענה^קמ (הגם שע"פ סדר מענה בא לאחרי קריאה), כי התענוג שלמעלה הבא מהחידוש דעבודת התשובה פועל חידוש (היפך הסדר) גם למעלה – טרם יקראו ואני אענה^קמג.טז) והנה עיקר החידוש הגורם התענוג והצחוק שלמעלה הוא החידוש שנעשה בגוף ונפש הבהמית^קמד גופא. והיינו, שהתשובה דנפש האלקית [מה שגם בירידתה למטה (גם בזמן הגלות) היא עוסקת בתומ"צ, ואפילו זה שגם עשייתה עניני הרשות היא לש"ש ועד באופן דדעהו^קמה] אינו חידוש כ"כ^קמו, מכיון שהיא אלקות בעצם מהותה. ובמילא אין בזה תענוג כ"כ. ועיקר התענוג שלמעלה הוא בהחידוש שנעשה בהגוף ונפש הבהמית גופא^קמז, הן באופן דאתהפכא (ע"י עבודת הצדיקים) והן באופן דאתכפיא (ע"י עבודת הבינונים), שהם שני מיני נחת רוח, מטעמים לשון רבים^קמח. ותענוג זה הוא נעלה יותר מהתענוג שבעבודת הנשמה (גם מעבודת התשובה של הנשמה), וכמאמר הזהר^קמט כד אתכפיא (ואתהפכא^קנ) סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, שהאור הנמשך ע"י אתכפיא ואתהפכא הוא אור שלמעלה מכלים, שלכן נקרא בשם אסתלק^קנא. וזהו מה שמבואר בתו"א^קנב ובתו"ח^קנג בפירוש ושבתי בשלום אל בית אבי שהוא (לא ענין התשובה דנה"א, כ"א) התשובה דאתכפיא ואתהפכא סט"א מחשוכא לנהורא, כי הצחוק והתענוג שלמעלה (אל בית אבי יצחק מלשון צחוק ותענוג) נעשה בעיקר ע"י אתכפיא ואתהפכא.

יז) ועפ"ז יובן היתרון שבהעבודה בכל מעשיך לשם שמים ובכל דרכיך דעהו (לא רק בנוגע להפעולה בעולם, אלא) גם בנוגע להאדם (הנשמה), כי זה שהנשמה ע"י עבודתה בירידתה למטה נעשית בחי' בעל תשובה הוא בעיקר ע"יהעבודה בעשיית דברי הרשות לשם שמים^קנד. והענין הוא, הנה כתיב^קנה ועמך כולם צדיקים, והטעם לזה הוא לפי שאמיתית מהותו של כ"א מישראל הוא (כנ"ל סעיף יב) נפשו האלקית. וכפס"ד הרמב"ם (הובא לעיל שם) שרצונו האמיתי של כאו"א מישראל הוא לעשות כל מה שהוא רצון ה', וכאשר כופין אותו (ומכ"ש כאשר הוא עצמו כופה את עצמו) לעשות איזו מצוה, תשש יצרו הרע ומתגלה בו רצונו האמיתי שלו. ומכיון שבשעה זו שהוא עוסק בתומ"צ מתגלה בו רצונו האמיתי דנפשו האלקית, הרי בשעה זו הוא בבחי' צדיק. דהגם שגם בשעה זו גופא אפשר שיהי' בו ענינים דהיפך הקדושה, מ"מ, מכיון שהטעם האמיתי לזה שמקיים המצוה הוא לפי שנתגלה בו רצונו הפנימי, הרי בנוגע להמצוה שעושה הוא בבחי' צדיק. [וזהו מה שבהבקשה דונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש לא נזכר שזה יהי' באופן של שלום, כי ענין השלום שייך כשיש מנגד [וכענין פדה בשלום נפשי^קנו (השייך להגאולה דיו"ד כסלו^קנז) שזהו מצד (כמו שממשיך בכתוב^קנו) מקרב לי], ולכן כמו שבצדיק אין שייך לומר שעבודתו היא בשלום, מכיון שאין^קנח לו יצה"ר כלל, עד"ז הוא גם בהתומ"צ (לחם ובגד) דכ"א מישראל, מכיון שבשעה זו עומד בגילוי הרצון דנפה"א, והתומ"צ שעושה הוא מצד רצון הנשמה, בחי' צדיק שבו]. משא"כ כשעוסק בעניני הרשות, מכיון שעשייתו ענינים אלו היא מצד שהם צורך הגוף וקיומו וחיותו^קנט או גם מצד נפשו הבהמית (שמתאוה בטבעה לעניני עוה"ז^קס) המעלמת ומסתרת על נפשו האלקית, לכן, זה שעסקו בעניני הרשות הוא לש"ש ובאופן דדעהו, הוא דוגמת עבודת התשובה.

חי) והנה בכללות יותר, גם העבודה דתומ"צ כאשר היא באופן כזה שהאדם צריך לכבוש את יצרו, ובפרט בזמן הגלות שישנם כמה מניעות ועיכובים על עסק התומ"צ וצריך להתגבר עליהם, הוא בכלל עבודת התשובה. ובזה יובן מ"ש בזהר^קסא שכשראה יעקב העניות והצער שיהי' בזמן גלות אדום, (ובפרט) בסוף זמן הגלות, אמר ושבתי בשלום אל בית אבי ואמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ואינו מובן, הרי בפסוק נאמר ונתן לי לחם גו' ואח"כ ושבתי בשלום גו' ומדוע מקדים בזהר ושבתי בשלום לפני ונתן לי לחם גו'^קסב. וי"ל הביאור בזה, דמכיון שבזהר שםמדבר בענין העניות והצער דזמן הגלות [שהוא פירוש שלישי בענין ויצא גו' וילך חרנה, שיציאה והליכה זו היא [לא מבחי' בינה למלכות וגם לא מבחי' מלכות לבי"ע (כב' הפירושים שהובאו לעיל סעיף ג), כי אם] לזמן הגלות^קסג. דזהו ג"כ משארז"ל שחרן הו"ע חרון אף של מקום בעולם, דענין זה הוא (בעיקר) בזמן הגלות], לכן מקדים ושבתי בשלום גו' לפני ונתן לי לחם גו' ובגד גו', כי מצד ההעלמות וההסתרים דזמן הגלות, גם העבודה דתומ"צ (לחם ובגד) היא ע"י הקדמת ענין התשובה (ושבתי בשלום) שכולל (כנ"ל) ההתגברות על המניעות ועיכובים. ובכתוב נאמר ונתן לי לחם גו' ובגד גו' לפני ושבתי בשלום גו', כי הענין דויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה כמו שהוא בכל דור ודור (גם לפני הגלות) הוא ירידת הנשמה למטה (בכלל, ולא הירידה דגלות), ומכיון שבזמן הבית העבודה דתשובה היא הבירור דעניני הרשות משא"כ העבודה דתומ"צ היא (בכללות) עבודת הצדיקים, לכן אומר מיד "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש", ואינו מקדים תחילה "ושבתי בשלום". ואדרבה, ונתן לי לחם גו' הוא לפני ושבתי בשלום, שלאחרי העבודה דתומ"צ השייכת לנפש האלקית, אז דוקא אפשר להיות הבירור דעניני הרשות ("ושבתי בשלום"). וע"ד מארז"ל^קסד קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים.

יט) ויש לומר, דהתשובה דהעבודה דכל מעשיך לשם שמים היא נעלית יותר מהתשובה דקיום התומ"צ בזמן הגלות, וגם מתשובה כפשוטה על עבירות. כי ענין התשובה דקיום התומ"צ שבזמן הגלות הוא (כנ"ל סעיף חי) מה שמתגבר על המניעות והעיכובים דהגלות ואינו מתחשב עמהם. ועד"ז הוא בתשובה כפשוטה, דענין התשובה הוא שהוא יוצא ממצבו הקודם. ובלשון הרמב"ם (שהובא לעיל סעיף טו) אמש הי' זה מובדל מה' אלקי ישראל כו' והיום הוא מודבק בשכינה. משא"כ התשובה דכל מעשיך לשם שמים, מכיון דזה שהוא עוסק בדברי הרשות (מעשיך) הוא מצד גופו ונפשו הבהמית (כנ"ל), וזה שהוא עושה אותם לשם שמים, עם היות שזהו מצד הנשמה, הרי אין זה שהנשמה מתגברת על הגוף ונה"ב (ויוצאת מהם), כי אם, שבעשי' זו גופא שמצד הגוף ונפש הבהמית ישנה הכוונה דלשם שמים שמצד הנשמה. וענין זה (הגילוי דנפש האלקית בעניני הגוף ונה"ב גופא) הוא חידוש גדול יותר מזה שהנשמה מתגברת על ההעלמות וההסתרים ויוצאת מהם. ומכיון שהעילוי שבתשובה על עבודת הצדיקים הוא מצד החידוש שבה (כנ"ל סעיף טו), נמצא שעיקר העילוי דתשובה הוא בהתשובה דכל מעשיך לשם שמים.

כ) אלא שאעפ"כ, הכוונה בירידת הנשמה למטה היא לא בשביל העלי' דהנשמה, שע"י ירידתה למטה נעשית בחי' בעל תשובה, כי אם, בשביל הבירור והזיכוך דהגוף ודנה"ב וחלקו בעולם. ויש לבאר זה, דהחידוש שבהתשובה דהנשמה,מכיון שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש^קסה, הרי זה שהנשמה מתגברת על הדברים המעלימים, וגם זה שהיא מתגלית ופועלת בעניני הגוף ונה"ב גופא, אין זה חידוש אמיתי. משא"כ הבירור והזיכוך דהגוף ונה"ב וחלקו בעולם, הרי זה שנעשים כלים לאלקות הוא חידוש אמיתי. ולכן התענוג שלמעלה (שהוא מדבר חידוש, כנ"ל) מבירור הגוף וכו' הוא תענוג גדול יותר מהתענוג הבא בתשובה דהנשמה. [ויתירה מזו, שגם כשהפעולה דנה"ב היא באופן של דחי', אתכפיא סט"א, יש בזה נח"ר גדול למעלה, כמבואר בתניא]. ובזה גופא, עיקר החידוש (והנח"ר דלמעלה) הוא בהבירור דחלקו בעולם, שהבירור דגוף ונה"ב, מכיון שזה נפש וגוף של ישראל [שגם נפש הבהמית והגוף דישראל הוא לא כבאוה"ע], אין זה חידוש כ"כ, ועיקר העילוי הוא בהבירור דחלקו בעולם ובפרט בבירור הניצוצות שבגקה"ט (ע"י תשובה כפשוטה שזדונות נעשים כזכיות^קסו, וכן ע"י נסיונות^קסז וכיו"ב). [ועפ"ז יובן גם מה שמבואר בכ"מ^קסח שבכדי לבוא לבחי' בכל מאדך הוא ע"י אתהפכא חשוכא לנהורא [החושך של הענינים הגשמיים שעוסק בהם במשך היום], הגם שגם בהעבודה דבכל לבבך בשני יצריך מהפך היצה"ר לקדושה, כי עיקר העילוי הוא בהבירור דחלקו בעולם (שמחוצה לו)]. וזהו גם ושבתי בשלום אל בית אבי, שהעבודה דאתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא העושה את הצחוק והתענוג שלמעלה (ענין "אבי" – יצחק) היא באופן דבית, היינו שעבודתו זו היא בקביעות^קסט בכל עניניו, לא רק בגופו ובנפשו הבהמית כ"א גם בחלקו בעולם.

כא) וע"פ כל הנ"ל יובן בעומק יותר זה שעיקר העבודה שבשביל זה ירדה הנשמה למטה (ויצא יעקב גו' חרנה) הוא ויקח מאבני המקום גו', שקאי (כנ"ל סעיף ט) על הבירור דעניני העולם, דנוסף על היתרון שבהעבודה דכל מעשיך לשם שמים על העבודה דתומ"צ (כנ"ל שם), הנה גם בהעבודה דכל מעשיך לשם שמים גופא שני ענינים, עליית האדם שנעשית עי"ז (תשובה דהנשמה), וההעלאה של הדברים הגשמיים. ובשני ענינים אלו, עיקר העבודה היא ויקח מאבני המקום, הבירור דדברים הגשמיים, אבני המקום. וזהו ג"כ מ"ש והי' הוי' לי לאלקים והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים, והי' הוי' לי לאלקים הוא העילוי שנעשה בהאדם ע"י עבודת הבירורים, ולאח"ז מוסיף והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים, שגם האבן הזאת, הדברים הגשמיים עצמם שהיו בתחילה אבני המקום לשון רבים וע"י עבודת האדם נעשו אבן אחת [ובאופן דשמתי מצבה מלשון נצב^קע מלך, שנעשה בעה"ב (מלך) על כל עניניו דחלקו בעולם. וגם פירוש מצבה מלשון נצב מלך, שממשיך בהם גילוי מלכותו ית', בחינת מלכותו ברצון קבלו עליהם(שלמעלה מבחי' ממשלה שבהכרח)^קעא], יהיו בית אלקים, שיהיו בית ודירה לאלקים שלמעלה מהוי' (גם מוהי' הוי' לי לאלקים^קעב שמצד התשובה דנה"א^קעג), להעלם העצמי דעצמותו ית'.

כב) ובכדי שהאבן הזאת יהי' בית אלקים הוא ע"י העבודה דויקח את האבן גו' וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה^קעד. ויקח את האבן לשון יחיד, היינו, דגם לאחרי שעשה מאבני המקום (לשון רבים) אבן אחת, בדוגמת יו"ד דשם הוי' בחי' חכמה, הגבי' אותה למעלה יותר (וישם אותה מצבה, כענין קמה^קעה אלומתי וגם נצבה^קעו) לבחי' י"ג מדות רחמים העליונים שהן בחי' יודי"ן ווי"ן^קעז. דיש וא"ו שלמטה מהיו"ד ויש וא"ו שלמעלה מהיו"ד [שלכן מובא בתו"א (בתחילת הענין^קעז) שהשערה עצמה הוא בחי' ו' ומקום יניקתה הוא בחי' יו"ד – הגם שבסיום הענין^קעח מסיק שם שהו' הוא למעלה מיו"ד – כי יש ב' ענינים בזה^קעט]. ואח"כ ויצוק שמן על ראשה, שהמשיך בה מבחינה שלמעלה מי"ג ת"ד^קעח. ועי"ז והאבן הזאת גו' יהי' בית אלקים, יהי' לשון זכר (הגם שאמר והאבן הזאת לשון נקבה^קפ), כי קאי על הגילוי דגאולה העתידה שאז יהי' שיר חדש לשון זכר (גאולה שאין אחרי' גלות)^קפא.

כג) וזוהי ג"כ השייכות דענין ושבתי בשלום אל בית אבי כמו שהוא בעבודת האדם בהיותו בחרן (בזמן הגלות) לענין ושבתי בשלום אל בית אבי (כמו שהוא בפשטות) שקאי על ההשבה והחזרה מחרן לבית אביו שתהי' בהגאולה לע"ל [וכמובן גם מזה שיצחק (אבי) הוא לשון עתיד, כי ענין הצחוק והתענוג יהי' לע"ל, כמ"ש^קפב אז (דוקא) ימלא שחוק פינו. דזהו ג"כ מה שלעתיד דוקא יאמרו^קפגליצחק כי אתה אבינו^קפד], כי ע"י העבודה דושבתי בשלום, אתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא [ענין השלום, שגם המנגד נהפך לקדושה], ולא רק בגופו ונפשו הבהמית אלא גם בחלקו בעולם, עי"ז יהי' הגילוי דלעתיד, שאז יהי' אמיתית ענין השלום, לא ירעו ולא ישחיתו גו' כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים^קפה.

כד) והנה הגם שיצחק הוא לשון עתיד לפי שהצחוק והתענוג שלמעלה יהי' לע"ל (כנ"ל), מ"מ, מזה שנקרא עכשיו בשם יצחק, מובן, שגם עכשיו יש תענוג וצחוק זה [וכמ"ש^קפו צחוק עשה לי אלקים, עשה כבר], שהרי הצחוק והתענוג נעשה מהעבודה דאתכפיא ואתהפכא עכשיו, ורק שגילוי התענוג יהי' לע"ל (כשיושלמו כל הבירורים). [וכ"ה גם בנוגע לזה שלע"ל יאמרו ליצחק כי אתה אבינו מצד זה שיציל את ישראל מהגלות, שמעין ענין זה יש גם עכשיו. שגם בזמן הגלות הוא מגין על ישראל, שהגנה זו תהי' אח"כ באופן דהצלה מהגלות^קפז].

ועד"ז הוא גם בענין השלום, דהגם שאמיתית ענין השלום (באופן דלא ירעו ולא ישחיתו גו') יהי' לע"ל (כנ"ל סו"ס כג), הנה מעין זה אפשר להיות גם עכשיו בזמן הגלות, שהדברים המונעים ומעכבים וכו' לא רק שלא ינגדו, אלא אדרבה יסייעו לעבודת ה'. ועפ"ז מובן (נוסף להביאור דלעיל שם) השייכות דענין ושבתי בשלום אל בית אבי כמו שהוא בזמן הגלות לענין ושבתי בשלום אל בית אבי שיהי' בגאולה העתידה, כי גם בזמן הגלות כשישנם מונעים ומעכבים [ועד שצריך לבקשה שיהי' ושבתי בשלום גו' שלום ושלילת שפיכות דמים^קפח], הנה גם אז, ע"י התוקף דמס"נ שמצד בחי' יחידה, מתבטלים כל המונעים ומעכבים, ולא עוד אלא שהם גופא מסייעים בעבודת ה', בדוגמת ומעין השלום שיהי' לע"ל.

כה) ועפ"ז יובן גם התיווך דב' הפירושים בפדה בשלום נפשי מקרב לי גו'. פירוש הפשוט הוא שפדה והוציא אותו מקרב (מלחמה). היינו שיש מציאות דלעו"ז שצריך ללחום כנגדו. דזוהי השייכות דענין פדה בשלום נפשי לדוד (שבפשטות קאי זה על פדיית דוד^קפט) שהי' לו מנגדים, אלא שנצח אותם. וכמו שידוע^קצ החילוק בין הבירורים דדוד להבירורים דשלמה, שהבירורים דדוד היו בדרך מלחמה והבירורים דשלמה היו בדרך מנוחה וכמ"ש^קצא דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי גו' הנה בן נולד לך הוא יהי' איש מנוחה גו' הוא יבנה בית לשמי גו'. והיינו דהגם שגם הנצחון דדוד (מה שנצח אתכל המנגדים) הי' נצחון בתכלית [שלכן הי' קס"ד שיבנה את ביהמ"ק], מ"מ, מכיון שהבירורים שלו היו בדרך מלחמה, הי' בנין ביהמ"ק ע"י שלמה דוקא. שמזה מובן, שענין פדה בשלום שנאמר גבי דוד הוא שיש מציאות דלעו"ז המנגד ורק שמנצחים אותם. וכ"ה גם בענין פדה בשלום נפשי שהי' בהגאולה די"ט כסלו^קצב והגאולה דיו"ד כסלו^קצג, שהי' מציאות דלעו"ז המנגד, אלא שנצחו אותם. ועד שגם לאחרי הגאולה הוצרכו לרשיון מהמלכות דמדינה ההיא [אבל כל המלכיות נקראו על שם מצרים על שם שהם מצירות לישראל^קצד] על הפצת תורת החסידות. ופירוש הב' הוא כמבואר בד"ה פדה בשלום נפשי דבעל הגאולה^קצה וכמה דרושים ד"ה זה (די"ט כסלו)^קצו, שהפדי' היא בדרך שלום, ועד שאין צריך למלחמה כלל, כמו שהי' בימי שלמה שכל הגוים נתבטלו לפניו שלא ע"י מלחמה כלל. והתיווך דב' פירושים אלו שהם לכאורה מן הקצה אל הקצה, וביותר ע"פ המבואר בכ"מ^קצז שענין פדה בשלום נפשי הוא הפדי' בתכלית השלום כמו שיהי' לע"ל דאז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד^קצח, שלמעלה גם מענין השלום שהי' בימי שלמה [אלא שהשלום שבימי שלמה הי' הכנה להשלום דלעתיד, שלכן משיח יהי' (מבית דוד ו)מזרע שלמה בלבד^קצט], שפירוש זה, העילוי [והשלימות] דלעתיד, הוא למעלה מענין הקצוות. אך הענין הוא, דלהיות דכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות^ר, לכן, גם בהענין דפדה בשלום נפשי בזמן הגלות יש מעין ענין הפדי' בשלום שיהי' לע"ל.

כו) וביאור שייכות ענין זה (שגם עכשיו יש מעין הפדי' בשלום דלע"ל) להגאולה די"ט כסלו ודיו"ד כסלו [שלכן בהדרושים שנאמרו בזמנים אלו מבואר הפירוש (הב' דלעיל) שפדה בשלום נפשי הו"ע הפדי' בדרך שלום, ועד כמו שיהי' לע"ל], הנה נת"ל (סעיף חי) שהטעם לזה שמקדים בזהר ושבתי בשלום (ענין התשובה) לונתן לי לחם גו' הוא, לפי שבזהר שם מדבר בענין סוף זמן הגלות, שאז עיקר העבודה (גם העבודה דתומ"צ) היא עבודת התשובה. שעי"ז נעשה הפדי' בדרך שלום (מעין השלום דלע"ל), מכיון שענין התשובה היא הפיכת הלעו"ז לקדושה. וזוהי גם השייכות דפדה בשלום נפשי לגאולת אדמו"ר הזקן(י"ט כסלו) ואדמו"ר האמצעי (יו"ד כסלו), כי מהענינים שנתחדשו ע"י אדמו"ר הזקן (גם לגבי הרב המגיד) הוא שעשה [הרבה] בעלי תשובה^רא. וענין זה הי' גם עבודתם של רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו, ובפרט של בנו אדמו"ר האמצעי, שעל ידו נתגלה^רא ענין זה.

זך) והי' הוי' לי לאלקים, שע"י העבודה דושבתי בשלום, שהו"ע בירור חלקו בעולם (כנ"ל סעיף ח), יהי' הגילוי דלע"ל, שאז יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה^רב, ויהי' מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים, ועד שיהי' גילוי העצמות, ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך^רג. וזהו והי' הוי' לי לאלקים, שלגבי גילוי זה הוי' דעכשיו כאלקים יחשב^רד.

כח) וזהו ושבתי בשלום אל בית אבי, שקאי (כנ"ל) על עבודת הבירורים, שעי"ז נעשה (טוט זיך אויף) ענין ושבתי בשלום גו' שיהי' לעתיד עד והאבן הזאת גו' יהי' בית אלקים. וזה גופא מורה על גודל העילוי שבהעבודה דסוף זמן הגלות, שעיקר העבודה אז היא עבודת התשובה (ועד שגם העבודה דתורה ומצוות (לחם ובגד) שבסוף זמן הגלות היא לאחרי קדימת עבודת התשובה (ושבתי בשלום)^רה), שהרי ע"י העבודה דתשובה ומעשים טובים (היינו שגם המעשים טובים הם לאחרי קדימת התשובה^רו) נעשה (טוט זיך אויף) ענין ושבתי בשלום גו' שיהי' לע"ל. [ועד שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב^רז, לפי שגורם הדבר חזק יותר מהנעשה על ידו. וגם לפי שהתענוג דעוה"ב הוא תענוג האדם שהוא נברא, והתענוג דתשובה ומע"ט (בעוה"ז) הוא תענוג הבורא^רח]. ובפרט, שזה שע"י העבודה דעכשיו טוט זיך אויף הגילוי דלעתיד הוא באופן שמעין הגילוי דלעתיד יש גם עכשיו (כנ"ל סעיף כד-כה). דמכיון שהעבודה שבסוף זמן הגלות היא עבודת התשובה, ובבע"ת נאמר והי' טרם יקראו ואני אענה, לכן, גם בסוף זמן הגלות [ובפרט כשיש גם התפלה ("יקראו") ושבתי בשלום] נעשה כבר ואני אענה, המשכת וגילוי מעין הענינים דלעתיד. ובדוגמת יעקב, שבהיותו עדיין בחרן הי' ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות (שזהו העיקר) ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים, עד"ז הוא בכאו"א מישראל, שבסוף זמן הגלות (כשנמצאים בחרן) יהי' ויפרוץ מאד מאד, ובאופן דפדה בשלום, בכל הפירושים ובכל הפרטים, הן בעבודה הרוחנית [ובפרט בלימוד והפצת תורת החסידות, שיהי' בלי שום בלבולים ובתכליתההרחבה] והן בענינים הגשמיים, ובאופן דופרצת^רט (ויפרוץ), שזה ימהר ויזרז הגאולה העתידה – אחישנה (באחישנה גופא^רי), שבקרוב ממש יהי' קץ שם לחושך^ריא, ויקבלו פני משיח צדקנו, שיוליכנו לארצנו הקדושה, ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה^ריב, ארץ ישראל לגבולותי', ואח"כ – וגם זה באופן דאחישנה – ירחיב ה' אלקיך את גבולך^ריג, ובקרוב ממש ובעגלא דידן^ריד.

**********

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org