א. בפרשתנו מסופר אודות מדת הענוה של משה רבינו — "והאישא משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".
והנה פסוק זה בא בהמשך לדברי מרים ואהרן (בפסוק הקודם) "הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר"; ואח"כ ממשיך בכתוב "ויאמרב ה' פתאום גו' (ופרש"י "להודיעם שיפה עשה משה שפירש מן האשה מאחר שנגלה עליו שכינה תדיר") ויאמרג גו' אם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום גו' לא כן עבדי משה גו' פה אל פה אדבר בו גו' ותמונת ה' יביט". ודייקו במפרשיםד, דמזה שהכתוב מפרש ענותנותו של משה בהסיפור ע"ד גודל מעלת נבואתו, מובן, שמכח מדת הענוה שלו זכה משה למעלת נבואתו (שהיתה אצלו בקביעותה).
והנה בגמ'ו איתא "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה", ומזה שכייל "עניו" ביחד עם "גבור עשיר וחכם" משמע לכאורה, שהוא שווה להם בנחיצותם בענין הנבואה;
אבל לאידך, מזה שהכתוב כאן (בענין גודל מעלת נבואת משה) מבאר רק מעלת הענוה שלו (אף ש"כולן ממשה", שאצלו היו כל המעלות המנויות בברייתא), משמע, שהשייכות דמדת הענוה לענין הנבואה גדולה יותר משאר המעלותז.
וכן הוא לפי הדיעהח ד"ענוה גדולה מכולן"ט ו"מביאה לידי רוה"ק"י, דלפ"ז ענוה אינה כשאר המעלות דגבור עשיר