מצותה (של נ"ח) משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק כו' עד דכליא ריגלא דתרמודאיא, ומבואר בדרושי רבותינו נשיאינוב החילוק שבין נרות חנוכה לנרות המקדש ונרות שבת, דנרות המקדש ונרות שבת זמן הדלקתם הוא מבעוד יום [דנרות המקדש הדליקו מפלג המנחה, שהוא הרבה (שעה ורביעג) קודם שקיעת החמה. וגם נרות שבת צריך להדליקן קודם שקיעת החמה, מצד שמירת שבתד], משא"כ נר חנוכה מצותה היא משתשקע החמהה. דהגם דזה שתקנו נ"ח הוא מפני הנס שהי' בנרות המקדש, וא"כ הי' ראוי שתהי' זמן הדלקתה כנרות המקדש, ובפרט דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקוןו, ומ"מ מצותה היא דוקא משתשקע החמה. וידוע הביאור בזה, שענין משתשקע החמה קאי על זמן הגלותז שנקרא בשם חושך. והסיבה לחושך הגלות היא החושך הרוחני – ענין החטאים שהם היפך נרח מצוה ותורה אור, כמו שאומריםט ומפני חטאינו גלינו. וזהו מה שנ"ח מצותה משתשקע החמה, כי ענין נ"ח הוא להאיר את חושך הגלות [שהרי הזמן דנס חנוכה (אף שאז הי' ביהמ"ק קיים) נקרא ג"כ בשם גלות, גלות יוןי, ובפרט בימים ההם (שלפני הנס) שהי' התגברות החושךיא, וכמובן מנוסח ועל הנסיםיב גודל הצרות וכו' שהיו אז]. וזהו ג"כ מה שזמנה של נ"ח הוא עד שתכלה רגל מן השוק עד דכליא ריגלא דתרמודאי, תרמודאי הם המורדים במלכות שמים (תרמוד אותיות מורדתיג) והם מתעכבים בשוקידבחי' רה"ר טורי דפרודאטו. ועד דכליא ריגלא דתרמודאי בב' הפירושים. שהאור דנ"ח מכלה ומבטל את ריגלא דתרמודאיטז, ושהאור דנ"ח פועל ענין הכליון גם בריגלא דתרמודאי, שגם המורדים יתבטלו ויתהפכו ויבואו לכלות הנפשיז, ועד שהצמאון והכליון שלהם הוא ביתר עז [וכידועיח שהצמאון של בע"ת הוא ביתר עז מצמאון הצדיקים], כי יתרון האור הוא מן החושך דוקאיט.
ב) והנה ידוע שכל מציאות שבעולם, גם הלעו"ז, יש לה התחלה ושרש בקדושה (ויתירה מזה ארז"לכ אין עוד מלבדוכא ואפילו כשפים שמכחישין פמליא של מעלה). אלא שיש דברים שאי אפשר שיומשכו ממקורם ע"י השתלשלות (גם השתלשלות של ריבוי דרגות ביותר), כי אם צ"ל גם הפסק או צמצום או מסך או שבירה וכו'. ומזה מובן בנוגע לענינים הנ"ל [משתשקע החמה, שוק ותרמודאי] שהתחלתם ומקורם בקדושה, אלא שבאים ע"י צמצום והפסק וכו' ושבירה וכו'. [ובדוגמת ענין פרעה (שבפרשתנוכב), שבשרשו הו"ע הכי נעלה בקדושה, כידועכג שפרעה הוא דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין, וע"י ריבוי השתלשלות ושבירה וכו' בא מזה פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו ואומר לי יאורי ואני עשיתיניכד]. ומזה גופא שנפלו למטה כ"כ מוכח ששרשם היא בחינה נעלית ביותר, דכל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה יותרכה. ולכן ע"י שמבררים הענינים שנפלו למטה ביותר [וכמו הבירור דפרעה שהוא דוקא ע"י משה רבינוכו, וע"י שניתן לו על זה כח מיוחד, בא אל פרעהכז] מתעלים הם לשרשם שהוא גבוה גבוה ביותר. ויתירה מזו, מכיון שכל ירידה היא צורך עלי', הרי עלייתם לאחרי הבירור היא למעלה יותר מכמו שהיו בשרשם קודם הירידה והנפילה.ג) ועפ"ז יובן מה שמובאכח בענין משתשקע החמה מאמר הזהרכט עה"פל ואל מקומו שואף זורח הוא שם, כד אזיל שמשא למערב האי מערב אקרי מקומו דשמשא כו'. וידוע הביאור בזהלא, מערב הוא מלכותלב (כמאמרלג שכינה במערב), וכד אזיל שמשא למערב הוא המשכת וירידת ז"א (שמש) במלכות, עד בהמלכות כמו שנעשית מקור לבי"ע ועד ש"נשקע אור האצילות", ואעפ"כ האי מערב אקרי מקומו דשמשא כו', שזה הוא מקומו האמיתי (כי הכוונה האמיתית בהאצלת האצילות היא בשביל התהוות בי"ע), ועד ששם דוקא זורח הוא, שעיקר ואמיתית ענין הזריחה הוא בבי"ע דוקא. וכמבואר בספר תניא קדישאלד, שעולמות העליונים הם בבחי' ירידה מאור פניו ית', משא"כ עולמות בי"ע, ובפרט עוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, נעשים דירה לו ית', דירה לעצמותו (בדוגמת דירת האדם שעצמות האדם דר בהדירהלה), ועד שכידועלו, יש הנברא (שבהרגשתו מציאותו מעצמותו) הוא דוגמת יש האמיתי. וזהו מה שנ"ח מצותה משתשקע החמה, כי ענין נ"ח הוא להאיר החושך דבי"ע (שקיעת השמש הוי' דאצילות), שעי"ז דוקא נעשה הזריחה, ועד לגילוי ודירת העצמות, כנ"ל.
ד) ויש לומר דענין משתשקע החמה למטה יותר קאי על התהוות הקליפות, שקיעה שלא בערך דאור הקדושה. ומכיון שכל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה יותר (כנ"ל ס"ב), הנה הזריחה שע"י שקיעה זו היא זריחת אור נעלה יותר גם מהזריחה שע"י שקיעה הנ"ל דשמש הוי' דאצילות. [ובדוגמת העילוי שבהתהוות היש דבי"ע הפרטיים (שקיעת אצילות הפרטית) על העילוי דהתהוות בי"ע הכלליים (שקיעת אצילות הכללית), שבהתהוות היש דבי"ע (הפרטיים) דוקא מתגלה כח העצמות, ובבי"ע גופא עיקר גילוי כח העצמות הוא בהתהוות היש הגשמי דוקאלז]. וכמאמרלח כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, דעי"ז שיש מציאות דסט"א(ע"י שקיעת שמש דקדושה), ואתכפיא סט"א ואתהפכא סט"א, נמשך גילוי אור נעלה ביותר, אור שלמעלה מגדר גילוי, שלכן נקרא בשם אסתלקלט. ועי"ז דוקא נשלמת הכוונה שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתוניםמ. ובכדי שתושלם כוונה זו נתהווה מציאות הרעמא (כמרז"למב עה"פמג נורא עלילה על בני אדם), דזהו שהי' הקב"ה בונה עולמות ומחריבןמד שקאי על בנין עולם התוהו ושבירתומה, בכדי שהאדם [אתם קרויין אדםמו אדמה לעליוןמז] יברר את הניצוצות (שלא נתבררו ע"י הבירור שלמעלה) ויתקנם ויעלם ע"י עבודתו, ועי"ז דוקא נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים.
ה) וזהו פי' עד שתכלה רגל מן השוק: פירוש א', שהו"ע בקדושה, שוק, שוקיו עמודי ששמח זה העולם שנשתוקקמט הקב"ה לבראותונ. ורגל (מן השוק) הו"ע ג' רגליםנא, דרגא הכי נעלית בקדושה כמרז"לנב כשם שבא לראות כך בא ליראות וכשם שבא ליראות כך בא לראות. ופירוש הב' הוא, שוק ורה"ר, רה"ר טורי דפרודא, ועד שבשוק זה ישנם תרמודאי המורדים במלכות שמים (תרמוד אותיות מורדת), ורגל מן השוק הוא ריגלא דתרמודאי, היינו שבהשוק נמצאים מורדים והם גם מהלכים בו (כי רגל מורהנג על הליכהנד), ומן וע"י השוק. ושני פירושים אלו שייכים זל"ז, כי זה שנשתוקק הקב"ה לברוא את העולם (פירוש הא' בשוק) הוא כדי שיהי' לו ית' דירה בתחתונים, בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית'נה, ולכן היתה ההתהוות באופן דנעשהנו לשון רבים [רשות הרבים (פירושהב' בשוק)] והרוצה לטעות יטעהנז, כי בכדי שיהי' ובחרת בחייםנח (ענין הבחירה) צריך להיות נתינת מקום לטעות. ודוקא עי"ז שהתהוות העולם היתה באופן דנעשה לשון רבים, ענין רשות הרבים, והאדם בעבודתו מהפך את העולם שיהי' רשות היחיד ליחידו של עולםנט, עי"ז נשלמת כביכול שוקיו תשוקתו של הקב"ה בבריאת העולם שיהי' לו ית' דירה בתחתונים.
ו) והנה התענוג (תשוקה) שלמעלה מזה שהאדם מהפך את השוק רה"ר טורי דפרודא לרה"י, אתהפכא חשוכא לנהורא, הוא תענוג הכי נעלה. וכידוע בענין הצחוק [שהו"ע התענוג הבא מדבר חידוש דוקא. שכמו"כ הוא גם כביכול בהתענוג וצחוק שלמעלה, שהוא מהחידוש דאתהפכא חשוכא לנהוראס] שהוא תענוג גדול יותר משאר התענוגים שבעולםסא. וי"ל שזהו מה שאמרוסב כל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו שנאמרסג ואם תוציא יקר מזולל כפי תהי'. דהנה זה שהצדיק מבטל את גזירת הקב"הסד (אף שיודע שהקב"ה גזר כן) הוא לפי שזה גופא הוא רצון הקב"ה שהצדיק יבטל את הגזירה ויש להקב"ה מזה נח"ר ותענוג גדולסה. וע"ד מרז"לסו מאי עביד קוב"ה בההיא שעתא כו' קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני, דמזה שנצחוני בני, נעשה למעלה תענוג הכי גדול, חיוך וצחוק. וכמו שהוא בעניני הלכה, שהקב"ה מחייך ואומר נצחוני בני נצחוני, עד"ז הוא בנוגע להליכות עולםסז, הנהגות בעולם, גזירותיו של הקב"הסח, שיש להקב"ה נח"ר ותענוג גדול מזה [וע"ד שארז"לסט גבי קידוש החודש אתם אפילו מזידין, שגם כשקידשו את החודש במזיד היפך דיני התורה הרי זה מקודש, ו(גם אז) אומר הקב"ה לב"ד של מעלה אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטהע]. וזהו כל המלמד את בן עם הארץ תורה כו' שנאמר ואם תוציא יקר מזולל כפי תהי', כי התענוג והצחוק שלמעלה הוא מהעבודה דבירור הניצוצות, להוציא יקר מזולל, ולכן זה שמלמד ומפיץ תורה חוצה גם לבן עם הארץ עליו אמרו הקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה, כי מכיוןשמעבודתו של צדיק זה נעשה התענוג והצחוק שלמעלה לכן הקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה, וקוב"ה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני.
ז) וענין הנ"ל (סעיף ה) שהכוונה בההעלמות וההסתרים דעולם הוא בכדי שיוכל להיות ובחרת בחיים, נותן כח ועידוד להאדם שלא להתפעל מזה שרואה שהעולם הוא מלא קליפות וסט"אעא, מציאות של שוק (רשות הרבים) שיש בו תרמודאי ועד שהתרמודאי הולכים בו (כנ"ל), מכיון שזה גופא שהעולם הוא במצב כזה הוא בכדי שהאדם יתגבר כו'. וע"ד המבואר בספר צוואת הריב"שעב, שכשאדם מתפלל בכוונה ועומד לנגדו נכריעג המדבר ומבלבלו בתפלתו, הנה זה גופא צריך לפעול בו שיתעורר להתפלל יותר בכוונה מעומקא דלבא. שכשיתבונן שחיותו של הנכרי הוא דבר הוי' ורוח פיו ית' המחי' ומהווה אותו בשעה זו גופא כשמדבר דיבורים המבלבלים את כוונת התפלה, ועד שבדיבורים אלה גופא מלובש דיבורו ית' בבחי' גלות, הנה ע"י התבוננות זו יתעורר להתפלל יותר בכוונה מעומקא דלבא. דלא זו בלבד שאינו מתפעל מדיבורי הנכרי ומתפלל כמו שלא הי' מבלבלו, אלא יתירה מזו, שבלבול הנכרי גופא פועל בו התעוררות יתירה. כי ניצוצי הקדושה שהיו בגלות בדיבורי הנכרי הם מבחינה גבוה ביותר (שלכן נפלו למטה ביותר), וע"י שהאדם מוציא אותם מהקליפות, להוציא יקר מזולל, מתגלה בהם שרשם שהוא גבוה ביותר, ומזה נמשך תוספת כח להאדם בעבודתו. [ובפרט ע"פ משנת"ל (סעיף ב) בענין ירידה צורך עלי', דהעלי' שלאחר הירידה היא למדריגה נעלית יותר מהמדריגה שקודם הירידה, דכמו"כ הוא גם בעליית הניצוצות, שלאחרי הירידה (והבירור) הן מתעלות למעלה יותר מכמו שהיו בשרשם (גבוה ביותר), דיש לומר, שעלייתם היא למעלה גם מהענין דגבוה ביותר, והוא, שע"י העבודה דבירור הניצוצות נשלמת (כנ"ל ס"ד) הכוונה דדירה לו ית' בתחתונים, לו לעצמותו, שבעצמותו ית' אין שייך כל הגדר דמעלה ומטה (גבוה ומטה)]. ובדוגמת ענין כליא ריגלא דתרמודאי, שלא רק שהוא מכלה ומבטל את המורדים (תרמודאי), אלא שהוא פועל בהם גופא ענין הכליוןעד, ע"י שמברר את הניצוצות שבהם ומעלה אותם לשרשם.
ח) ועפ"ז יובן גם הקשר דשני הפירושים ברגל (מן השוק), שקאי על רגל דלעו"ז (ריגלא דתרמודאי), ושקאי על ג' רגלים דקדושה, כי בירור והעלאת הניצוצות שברגל דלעו"ז (שעי"ז נעשה בו ענין הכליון, כליא ריגלא דתרמודאי) הוא ע"י העבודה דג' רגלים. והענין הוא דהנה ידועעה ההפרש בין תוהו לתיקון, שבתוהו היו הספירות בבחי' ב' קוין ובתיקון הם בבחי' ג' קוין. והעבודה דבירור הניצוצותדתוהו שנפלו בלעו"ז (ריגלא דתרמודאי דלעו"ז) הוא ע"י שמעלים אותם לבחי' התיקון שהוא בג' קוין, עניןעו ג' רגלים (דקדושה). ובעבודת האדם הו"ע ג' העמודיםעו שעליהם העולם עומדעז, הן העולם קטן זה האדםעח, והן עמידת כללות העולם – עוה"ז הגשמי התחתון במדריגה שאין תחתון למטה ממנו, שעליו עומדים ומתקיימים כל העולמות וכל סדר ההשתלשלות. וזהו מ"ש גבי יעקב [ומכיון שנשמת יעקב היא כלולה מכל הנשמותעט, מובן מזה שכמו"כ הוא בכאו"א מישראל] והנה הוי' נצב עליופ, וארז"לפא הצדיקים אלקיהם מתקיים עליהם, דזה שאלקותו ית' הוא בבחינת נצב (נצב מלךפב), הוא מתקיים ונצב כביכול על מעשינו ועבודתינו, ובפרט על מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלותפג, ועד שע"י (בירור) חושך הגלות נעשה זה (דאלקיהם מתקיים עליהם), ועד שזה נעשה גם ע"י עבודה דאצבע קטנהפד, וכידוע פס"ד הרמב"םפה שע"י מצוה אחת [הן במחשבה, הן בדיבור והן במעשה] מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגורם לו ולהם תשועה והצלה.
ט) וע"פ כל הנ"ל תובן גם השייכות דשמונת ימי חנוכה לשמונת ימי החג [כמשנת"ל בארוכה במאמר הקודם (ד"ה ת"ר מצות נ"חפו), מיוסד על מאמרי רבותינו נשיאינו, ששמונת ימי חנוכה הם דוגמת שמונת ימי החג] כי כמו שבחג הסוכות פועלים שיהי' הללופז את הוי' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו [דזה שגבר עלינו חסדו (גילוי תגבורת החסד) פועל גם בהגוים והאומים שיהללו וישבחו את הוי'], עד"ז הוא גם בחנוכה, שפועלים גם בהגוים והאומים, וכנ"ל (סוס"א וסוס"ז) בענין כליא ריגלא דתרמודאי שהאור דנ"ח פועל גם בהמורדים שיהיו בבחינת כליון וכלות הנפש. והגם שבסוכות ההמשכה דגבר עלינו חסדו (מקיפים עליוניםפח) היא בגילוי גמור, משא"כ בחנוכה, שלכן הוצרכו אז למלחמהפח, הרי ידועה הכרעת כ"ק אדמו"ר הזקןפט שגמר נצחון המלחמה הי' בכ"ד כסלו, משא"כ בכ"ה בכסלו הי' כבר יום מנוחה [דזהו פירוש חנוכה, חנו כ"הצ, שביום זההי' מנוחה], ואז פינו את היכלך וכו' והדליקו נרות בחצרות קדשךצא, ועד שנעשה להודות ולהלל לשמך הגדולצא, שהוא בחינה נעלית ביותר, כמבואר בדרושי יציאת מצריםצב ענין שמו הגדול.
והנה כמו שבסוכות זמן שמחתנו לשון רבים, על שם ב' השמחות דישמחצג הוי' במעשיו וישמחצד ישראל בעושיוצה, עם היות שבשניהם נאמר ישמח לשון עתיד לפי שעיקר ענינם יהי' לעת"לצו, ואעפ"כ מזה שחג הסוכות נקרא (עכשיו) זמן שמחתנו מובן שב' שמחות אלו ישנם גם עכשיו בחג הסוכות בגילוי, עד"ז הוא גם בענין כליא ריגלא דתרמודאי, הפעולה באוה"ע שבימי חנוכה, שעם היות ששלימות ענין זה יהי' לע"ל, כמ"שצז אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד, מ"מ נעשה זה גם עכשיו בחנוכהצח. וכמו שהי' בימים ההם שנתבטלה שליטת מלכות יון הרשעה, אע"פ שגם לאח"ז לא היתה עדיין גאולה שלימה [וכמובן גם מזה שבבית שני חסרו, עוד לפני זה וגם לאחר זה, ה' דבריםצט], עד"ז הוא גם בימים ההם בזמן הזה, דהגם שנמצאים עדיין בזמן הגלות (גם לפני אתחלתא דגאולהק), מ"מ ע"י מעשיו ועבודתו של כל אחד ואחת (שאף הן היו באותו הנסקא) במשך זמן הגלות, ובפרט בהענין שהזמן גרמא – העבודה דימי חנוכה, שעיקרה הוא הדלקת נרות חנוכה על פתח ביתו מבחוץקב, נעשה כליא ריגלא דתרמודאי (בשני הפירושים דלעיל) עוד לפני הגאולה. וע"ד שהי' בהגאולה דיציאת מצרים (שכל הגליות נק' על שם מצריםקג), שלכל בני ישראל הי' אור במושבותם עוד בהיותם במצריםקד, ועי"ז וינצלו את מצריםקה, כמצודה שאין בה דגן (בירור הניצוצות דעלמא דאתגליא) וכמצולה שאין בה דגיםקו (בירור הניצוצות דעלמא דאתכסיא), עד"ז הוא גם עכשיו,שעוד ברגעים האחרונים שלפני הגאולה יהי' לכל בני ישראל אור במושבותם, ומזה באים אח"כ, ויתירה מזה תיכף ומיד, לגאולה השלימה, שאז יהי' (כנ"ל) כליא ריגלא דתרמודאי בשלימות.
יו"ד) וע"י מעשינו ועבודתינו מקרבים וממהרים את הגאולה עוד יותר, וכפס"ד הרמב"ם שאפילו ע"י מצוה אחת גורם לכל העולם תשועה והצלה, ועאכו"כ ע"י לימוד והפצת פנימיות התורה שנתגלתה בדורות האחרונים דוקא (כידוע בענין טועמי' חיים זכוקז), וגדול תלמוד שמביא לידי מעשהקח, שזה (לימוד פנימיות התורה) מוסיף גם חיות והידור בקיום המצוות, ועד להידור באופן דמהדרין מן המהדרין (כמנהג הפשוט במצות נ"חקט), ועי"ז מקרבים וממהרים עוד יותר את הגאולה, שבקרוב ממש הולכים לקבל פני משיח צדקנו, שילמד תורה את כל העם כולוקי (תכלית השלימות בלימוד התורה), ושם נעשה לפניך כמצות רצונךקיא (תכלית השלימות בקיום המצוותקיב), וזוכים קהל גדול דישובו הנהקיג, כולם להודות ולהלל לשמך הגדול, בבית המקדש השלישי, בית הנצחיקיד, מקדש אד' כוננו ידיךקטו, ובמהרה בימינו ממש.