תכלית הכוונה היא בו, כן הוא בנוגע לכל אחד מהם בפרט, שאין לומר שאיש ישראל אחד ישמש רק כ"אמצעי" לישראל חבירו, וגם לא בשביל הכלל והציבור, אלא תכלית הכוונה היא גם בכל אחד ואחד בפני עצמו]לא.
ועכצ"ל דמכיון שעי"ז שפרסמה הכתוב מתגלה שבחן של ישראל, אין זה נחשב גנות בשבילה, ואדרבה, זה גופא הוי שבחהלב שעל ידה מודיעה התורה שבחן של ישראל שלא נחשדו על עריות, "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום".
דוגמא לדבר — באיסור בל תשחית: האיסור הוא רק כאשר המעשה הוא דרך השחתה וקלקוללג, אבל כשע"י הקלקול בא תיקון, אין כאן איסור בל תשחיתלד. וע"ד הדין במלאכת שבת ש"כל המקלקלין פטורין"לה ["קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה פטור"לו], אבל "הקורע בחמתו או כו' חייב מפני שמיישב דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב"לז.
ד. ועוד יש לומר, ובהקדם דמצינו פלוגתאלח אם חייב אדם להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת חבירו מסכנה ודאית. וי"אלט שאין הפלוגתא בנוגע לכלל ישראל, דאז ודאי שמחוייב היחיד להכניס את עצמו בסכנה בשביל הצלת כלל ישראל. ויש לומר, שאין זה משום שהצלת כלל ישראל דוחה נפש היחיד, אלא לפי שלהיות שכל יחיד הוא חלק מהכלל, חלק מהציבור, הרי נמצא, שהצלת כלל ישראל ה"ה גם הצלתו של היחיד.
ואם הדברים אמורים בנוגע לסכנת נפשותמ, כ"ש וק"ו בענין סיפור ופרסום ענין של גנות, ועוד זאת, שאין בזה