63

ר"ל — והרי זה אות מיוחד להזהיר אזהרה גדולה ביותר לכאו"א ע"ד גודל הזהירות בצניעות וכו'.

ולפי זה יש מקום לומר יתירה מזו, שבזה שפירסמה הכתוב — יש גם משום שבחה, שעל ידה למדו ישראל גודל הזהירות בענין הצניעות.

[וע"ד משנ"ת במ"א לענין נח^כג, דזה ש"יש דורשין אותו לגנאי"^כד, אינו ענין של "גנות" — כי אף שנח עצמו להיותו בדור ירוד ופחות ביותר לא התפלל על אנשי דורו כמו אברהם ומשה (כיון ד"לא הוה לי' במאן דיתלי בזכותא כמשה"^כה), וא"כ לא הי' בזה חסרון אצלו, אעפ"כ, כדי שלא תבוא מזה תקלה ח"ו בדורות הבאים אחריו, לאמור שאין זה חסרון אם אין מתפללים על אנשי הדור, לכן י"א^כו שמוכרחים לומר שדבר זה הוא ענין של "גנאי", דזה גופא שדורשין ש­הנהגה כזו היא גנאי, ה"ז "זכותו" של נח, שנח עצמו רוצה שידגישו שצריך להתפלל על אנשי הדור, כדי להבטיח שלא יבוא מזה חסרון בדור אחר.

ועד"ז בעניננו, שתיקונה של שלומית בת דברי הוא בזה גופא שפרסמה הכ­תוב (ובהדגשה כזו), שמזה באה ההוראה ותכלית הזהירות לנשי ישראל בגודל הצניעות גם בדיבור כו', וזה גופא הוא זכותה ושבחה של שלומית].

ג. אבל לכאורה דרשת רז"ל הנ"ל, שהכתוב כאן מודיע "שבחן של ישראל שלא הי' ביניהם אלא זה ופרסמו ופרטו הכתוב", אין תוכנה שהשבח הוא הלימוד (הודעת הלכה) על ענין הצניעות, אלא פירושה, שהכתוב מודיע ומספר שבחם של ישראל (שלא נחשדו על עריות) בזה גופא שמפרסם גנותה דשלומית.

ודבר זה (סיפור שבחם של ישראל ע"י פרסום גנותה דשלומית) צ"ב, איך שייך ששבחן של ישראל יתגלה ע"י סיפור ופירסום גנות של א' מבנ"י — והרי כשם שהוא בהלכה^כז שבשביל טובת ותועלת הרבים אין מבטלים מציאות היחיד, עד"ז לכאורה בענין סיפור המעלות והגנות, דוחק לומר ששבחם של ישראל יתגלה דוקא ע"י גנות של א' מישראל. ובפרט שא' הענינים שנתחדשו במ"ת בעם ישראל נלמד ממ"ש^כח "אנכי ה' אלקיך" — לשון יחיד, שכאו"א בתור יחיד בפ"ע יש לו חשיבות ומעלה, ואינה מתבטלת ונג­ררת אחרי הכלל, וכמרז"ל^כט "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם",

[שזהו א' מהחילוקים בין שאר הברואים ובני ישראל, שבכל הנבראים אין התכלית בהם עצמם, ולא נבראו אלא בשביל ישראל ובשביל התורה^ל, וכשם שהוא בכללות מציאותם שאינם בשביל עצמם, עד"ז הוא בפרטיהם, שיתכן שכל פרט הוא טפל אל הכלל, ואילו בישראל, כשם שכללות עם ישראל אינו "אמצעי" בשביל ענין אחר, אלא

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org