כוונת אדה"ז בהביאו הפסוק "כי חלק ה' עמו גו'" היא להסביר, שלא רק ששורש הנשמה הוא משם הוי', אלא עוד זאת, שגם כפי שנשמת האדם נמצאת למטה בגוף [שרק אז נקראת "נשמת האדם"] ה"ה "חלק שם הוי' ב"ה"יב.
[וכפי שממשיך להלןיג, שבנשמת האדם למטה ישנן ד' אותיות שם הוי' — שזה נוגע לביאור ענין התשובה, כי זה שנשמת האדם למטה היא חלק משם הוי' מדגיש גודל הפגם שבחטא, שע"י כל חטא גורמים שההשפעה מה"א תתאה דשם הוי' תרד בגלותיד, ופוגמים גם בשאר האותיות, גם בג' אותיות ראשונות דשם הוי'טו].
ואע"פ שנשמת האדם רק "נמשכה תחלה מבחי' פנימיות החיות" (שם הוי') כנ"ל, ואילו "אח"כ ירדה. . ע"י בחי' האותיות כו' (שם אלקים). . כדי להתלבש בגוף", מ"מ, הרי נשמת האדם קשורה תמיד עם פנימיות החיות, עד שהיא חלק משם הוי' גם בהיותה מלובשת בגוף.
וזהו היתרון (והעילוי) בנשמת האדם על כל הנבראים: הגם שגם שורש כל הנבראים הוא משם הוי' [כמבואר בארוכה בתניא ח"בטז, שפירוש שם "הוי'" הוא "שמהוה את הכל מאין ליש", ושם אלקים רק מצמצם החיות משם הוי' ומסתיר עליו], מ"מ יש יתרון בנשמת ישראל בכך, שגם אחרי ירידתה "ע"י בחי' האותיות (שם אלקים) כו' כדי להתלבש בגוף עוה"ז התחתון" הרי היא קשורה עדיין עם שם הוי'.