62

וכן יש לומר בנדו"ד, דע"פ הנ"ל בדיוק לשון רש"י "יפסיד ממונו", יש ללמוד גד­רו של חיוב עריפה ע"פ הלכה.

דהנה בנוגע לפדיון פטר חמור איתא בגמ'^ל "הפודה פטר חמור של חבירו פד­יונו פדוי", ובמנחת חינוך^לא חקר מהו הדין לענין עריפת פטר חמור, אם אפשר לע­רוף פטר חמור של חבירו.

והנה במנ"ח שם אתי עלה מטעם דאיך אפשר לאדם להזיק ממון חבירו, דכיון שאם רצו הבעלים יכולים לפדות החמור בכל עת, הרי כשעורפו הוא מזיק ממון חבירו. אלא שיש לעיין בזה ע"פ מ"ש רש"י בגמ'^לב, "לפיכך יופסד ממונו, יכפו­הו בית דין לעורפו לאחר שלשים", הרי שלפרש"י לאחרי ל' יום ב"ד כופין אותו לעורפו, וכיון שכן, לכאורה יש מקום לומר, דלאחר ל' מותר לערוף פטר חמורו של חבירו, ואין בזה דין מזיק ממון חבירו (כיון שכבר אין בידו הברירה לפדות, שהרי ב"ד כופין אותו לערוף אחרי ל').

אמנם ע"פ משנת"ל בכוונת לשון רש"י "לפיכך יפסיד ממונו", מובן שזוהי חובת הבעלים, שבעל החמור צריך לערוף (ל­הפסיד) ממונו, ואין חבירו יכול לזכות בקיום חובה זו.

ויש להוסיף עוד, דהנה לענין פדיון פטר חמורו של חבירו שקו"ט במפרשים בטעם הדבר, דבתוס'^לג איתא שמצות פדי' אינה חובת הבעלים (והוא כמו פדיית הק­דש, שכל אדם יכול לפדות ממון הקדש, לא רק הבעלים שהקדישו), אבל לדעת כמה מפרשים^לד, הרי פדיון פטר חמור הוא חובת הבעלים, ופדיון ע"י חבירו מועיל מטעם (זכי' ו)שליחות.

וע"פ הנ"ל בשיטת רש"י בפירושו ע­ה"ת, נ"ל, שכל זה הוא רק לענין פדי', משא"כ לענין עריפה, לא יהני גם אם ימנה את חבירו בפירוש לשליח, כי חובת ה­עריפה היא עונש על הגברא, שצריכה להעשות במו ידיו (כנ"ל), שרק בזה מת­קיים עונשו.

ה. ועדיין צע"ק ל' רש"י^*34 "הוא הפ­סיד ממונו של כהן", דלכאורה, אין כאן הפסד ממונו של כהן, אלא רק מניעת ריוח, שהי' צריך לתת שה לכהן ולא נתנו, אבל לא הפסיד ממונו (שיש לו מכבר) כלום^לה.

לכאורה יש לומר, דגם מניעת ריווח נקראת הפסד^לו (עכ"פ ע"ד הפשט^לז). אבל

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org