א) כיון שע"י כל חטא עוברים על ציווי מלך מלכי המלכים הקב"ה (שזוהי הנקודה הכללית והצדהשוה שבכל עבירות) — הרי ע"י כל עבירה (כולל — ביטול מצות עשה) פורק האדם מעליו עול מלכות שמיםיא והוי רשעיב.
והתיקון על זה הוא ע"י "שיעזוב החוטא חטאו כו' ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד"יג [ובלשון אדמו"ר הזקןיד: "שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו"]. שעל ידי ההחלטה והקבלה על להבא (שזוהי מהותה של תשובהטו) נפקע ממנו (תיכףטז) שם רשע. וזה יכול להיות אפילו ברגעא חדאיז, כפסק דין הש"ס והפוסקים, שע"י הרהור תשובה מתהפך מרשע גמור לצדיק גמוריח.
ב) כיון שהתמימות והשלימות של אברי הנפש תלוי' במצות — הרי ע"י ביטול מצות עשה, או עבירה על מצות לא תעשה, נעשה פגם וחסרון באבר הפרטי השייך למצוה פרטית זו.
וכדי לתקן הפגם הפרטי צריך האדם לעשות תיקוני תשובה השייכים לעבירה פרטית זו, כולל גם מספר הצומות שנקבע לעבירה זויט.
ג) היות וקלקול באבר פרטי גורם גם (מעין) קלקול (זה) בכל אברי האדם, נמצא, שע"י כל עבירה נעשה פגם בכל הכחות והאברים (במכש"כ מהא דמצינו שכל פעולה משפיעה גם בכללות העולם שמחוץ להאדםכ).