מז

(קדושין לב: וע"ז יט^.) לבסוף – לאחר שלמד – נקראת על שמו – של אותו תלמיד שטרח בה. ובקדושין (סו^.) דיוק הל' תורה מה תהא עלי' (אם יהרגו הת"ח). וזהו הל' "דצריכא לדידי" לרמז גם ע"ז שהמצוה צריכה ג"כ להאדם^ט. וע"ד הרבה מצוות . . . שיתקיימו כולן על ידי (סוטה יד^.) ול"ק ואקיימן, כמשנ"ת לקו"ת דפאב] –

דשייכת היא יותר אלי מפני רוב יגיעתי וגודל עבודתי – אשקולי' אנא – דמשמע כולה, משא"כ במציאה דקאמר ואתפליג, והוא כנ"ל – וחבראי ליזול ולטרח – הוסיף תיבה "וליטרח" יתרה לכאורה. אבל באמת זהו מעיקר הטענה שמטעה היא אותו, כי בעיניו עבודת חברו אין בה די טורח, ולא יגע כדבעי, ובשלמא אם לא הוי יהיב דמי, היינו אם לא הי' שייך לעבודה שלימה מאהבת ד', טרחתו שטרח מספקת היא, כי יותר מזה אין בגדרו. אבל כיון דיהיב דמי, ומעובדי ה' באהבה נחשב, הרי אין טרחתו נחשבת למאום, כי כדבעי לי' למיעביד לא עביד, ולפום גמלא שיחנא, ויש לקוראו אין עושין רצונו ש"מ, וכדאיתא עד"ז בכתובות שם (סו:) ורק כשיוסיף חברו טרחא על טרחתו, אז דוקא יוכל – ליזבן. אבל מציאה דל"ל הכי – דהא היא התעוררות הבאה מלמע' וכו' – אימא לא, צריכא.

ומקשה מקו"מ וליחזי זוזי ממאן נקט.

פי': אופן דמקו"מ נת"ל דהיינו שעושה המצוה, שבעדה מקבל שכר הנעלה שהוא הנק' במתני' טלית, ביגיעה והשתדלות רבה מצדו. והמצוה והכשר המצוה הם בדוגמת זוזי שע"י קונה הטלית. והקושיא: דהא הבירור למי שייך השכר – הטלית – שהוא כנ"ל בחי' הנעלית דשכר המצוה, הקרן ולא הפירות – הוא פשוט: לראות זוזי עשית מצוה זו דמי נתקבל.

דהנה אמרז"ל (פסחים נ:) רבא רמי כתיב כי גדול ע"ש חסדך, וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך (ומתרץ) הא כיצד כאן בעושין לשמה (מעל שמים) וכאן בעושין שלא לשמה (רק עד לשמים דמצוה מיהא קא עביד, פירש"י), ומעל לשמים, ששם הוא עיקר שכר המצות, אין מגיע עשית מצוה זו – זוזים כאלו. וכבר בי' הרמב"ם בהל' תשובה פ"י ה"ה: כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר . . ה"ז עוסק שלל"ש וכל העוסק בה

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org