כ

– וכמובן אין סתירה לזה מדיני סוגיא דאדם מועד לעולם (ב"ק כו' ע"א וע"ב), מהא דב"ב (ט' ע"א) דלוקחים בזרוע ואעפ"כ נחשב לצדקה, ועוד –

וגם בסוג דבינוני וצדיק טוען, שלולא ההתעוררות שלו, הי' עוסק רק בצרכי גופו, כנ"ל בארוכה, ולא הי' בא לעשית מצוה זו.

והרשע טוען, דעכ"פ שליש הטלית – שכר הפעולה – שלו הוא, וביאור הטענה:

שלימות עשית מצוה, שאז גם השכר שכר שלם הוא, הוא כשיצה"ט וגם יצה"ר (כשיש לו ב' לבבות) מסכימים בעשית הגוף, וכמרז"ל (ברכות נד' ע"א) בכל לבבך בשני יצריך ביצ"ט וביצה"ר.

והן אמת שברשעים היצ"ט אין לו שליטה בגופם, והיצה"ר בתקפו הוא, אבל באמת לאמיתו, הרי גם הרשע אע"פ שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד' ע"א), ואם ע"י כפי' עושה מצוה, הרי אף שהיתה תחלת עשיתו ע"י הכרח מן החוץ, עם כ"ז אפשר שהעשי' תהי' בהתאם לגילוי חפצו בפנימיות נפשו.

וכידוע שמפני זה גט המעושה בישראל כשר (גטין פח' ע"ב). וכמו שביאר ביד הל' גרושין (פ"ב ה"כ) וז"ל: ולמה לא בטל גט זה – גט המעושה – שהרי הוא אנוס . . שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה . . אבל מי שתקפו יצה"ר לבטל מצוה או לעשות עבירה . . הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך . . מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו עכ"ל, ועיי"ש בהגמי"י שאפילו במשומדים הדין כן.

והנה, פשיטא שעל זה שבפנימיותו טוב הוא, אין מגיע לו שכר, כי, זה בא לו בטבע תולדתו, ואינו דבר שיש לו בחירה בזה, אבל בנדו"ד טוען הוא, שהמוכיח התיש כח יצרו – כלשון הרמב"ם – אבל מה שעשה הגוף את המצוה הוא רק מצד פנימיות נפשו, ולכן חלק השכר המגיע להגוף שהוא אחד משלשה שותפין שצ"ל בקיום מצוה כנ"ל – (אלא שבכלל אינו בא בחשבון כשיצה"ט או יצה"ר באים בחשבון, כי בטל הוא לגבי נפש המלובשת בו, משא"כ בנדו"ז, וכנ"ל) – מגיע לו.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org