יח

רבו דרבי (יבמות פד' ע"א) מסדר המשנה – אחרונים ר' אושעיא בריבי – שהוא ממסדרי התוספתא (יבמות מו' ע"ב),

אלא גם בענין כשרות הדור נתמעטו הלבבות מדור לדור הנ"ל, וכמו שאמרו – בלשון תמי' – אכשור דרי, ומפרש שם (חולין צג' ע"ב) – ללישנא קמא – שהוא מדורו של ר"מ, שהוא חבירו של ר"א בן שמוע –

(אף שלא הי' ר"מ רבו דרבי, כדאיתא בירוש' ביצה פ"ד ה"ב, דלא ראהו רבי אלא כשערק ר"מ. ורש"י – ד"ה דחזיתי' עירובין יג' ע"ב – שפירש כשלמדתי לפניו, עכצ"ל, כדי שלא יקשה מהירוש', דגריס בעירובין רב ולא רבי. ועיין תוד"ה מוריינא מנחות קד' ע"א) –

לדורו של ר' יוחנן, שהי' תלמידו של רבי (פסחים ג' ע"ב) ושל ר' אושעיא בריבי (עירובין נג' ע"א). ועייג"כ שבת (קיב' ע"ב) אם הראשונים כו'.

ולכן בתוספתא בא לפרש גם דין סוג ג' – הרשעים – כיון שנעשה בזמן התוספתא, דבר זה מילתא דשכיחא יותר, מפני פחיתות הדור ביראת שמים, כמו, שכללות ענין התוספתא הוא, לפרט דברי המשנה מפני פחיתות הדור בהבנה.

ויש להעיר מתירוץ ר' חיים כהן (תוד"ה הלכה יומא יג' ע"א) דלא פריך הלכתא למשיחא אלא היכא דאיכא תרתי כו', עיי"ש.

והטענות בסוג זה הם: טענת איש המדריך ומוכיח הוא, ביתר שאת וביתר עז, כולה שלי. ועושה המצוה טוען: הן אמת שלולא ההדרכה וההוכחה, אני מצד עצמי, היצ"ט אין לו שליטה אצלי, והיצה"ר אומר לי אין פחד אלקים גו', כדאיתא בברכות שם, אבל הלא תכלית ההוכחה הי' שאני דוקא – ולא המוכיח – עשיתי המצוה, וא"כ עכ"פ חלק הטלית המגיע בעד עשית המצוה בפועל, הוא שלי, והיינו, מחלקי יצ"ט יצה"ר וגוף הפועל, שהן ג' שותפין שיש בכל מצוה, הרי השליש – דגוף הפועל – שלי הוא. ויבואר עוד לקמן.

* * *

– והנה, בסוג הבינונים לא בא הגוף בחשבון, כי, באמת

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org