27

בכל יום^נה כנ"ל]; ומסיים במצות מילה שמעשה המצוה הוא רק פעם אחת ב­חיים.

ולכן הקדים הרמב"ם תש"ר לתש"י, כי תש"ר הוא יותר "תדיר", כיון שקיום המצוה דתש"ר הוא בכל רגע ורגע, ואילו קיום מצות תש"י אינו אלא בעת הקשירה.

ה. ויש להמתיק הענין יותר, ע"פ דיוק לשון אדמו"ר הזקן בשולחנו^נו בטעם הדיעות ש"תקנו חכמים לברך עוד ברכה אחרת על תפילין של ראש" ("על מצות תפילין") — "לפי שהיא חשובה והיא עיקר המצוה", ומקורו בתוס'^נז. אבל לשון ה­תוס' היא "שהיא גמר מצוה ועיקר וכו'", ובזה יש לפרש דלשון "עיקר" היא ע"ד המעלה ד"גמר מצוה" [וברא"ש^נח נקט רק "שהיא גמר המצוה"]. אבל מזה שרבינו הזקן השמיט הלשון "גמר מצוה" וכתב רק "שהיא חשובה והיא עיקר המצוה", משמע שס"ל, שתש"ר היא "עיקר המצוה" בכלל (בחשיבות).

וע"פ דברי הצפע"נ אתי בפשטות, כי עיקר מצות תפילין היא השל ראש, שהיא מצוה תמידית כל זמן שהוא לבוש בהם, משא"כ מצות השל יד היא רק בשעת מעשה הקשירה (או ההנחה), ואילו אח"כ לבישת הש"י היא רק פרט וטפל להשל ראש.

ויש לומר, דאע"פ שלענין ברכה ס"ל להרמב"ם^נט שלא תיקנו ברכה אחרת על השל ראש (ורק כשסח בין תפילה ל­תפילה מברך על של ראש "על מצות תפילין"), מ"מ, לענין קיום המצוה עצמו ס"ל ג"כ שתפילין של ראש "היא עיקר המצוה".

ועפ"ז יומתק עוד יותר טעם הקדמת תש"ר לתש"י, שאין זה רק מחמת התמי­דיות והתדירות שבתש"ר, אלא גם לפי ש"היא עיקר המצוה" (דתפילין).

ו. ויש להוסיף בביאור ההבדל הנ"ל בין תש"י ותש"ר — ע"פ פנימיות הענ­ינים:

החילוק הפנימי בין תש"י ותש"ר הוא, דתש"י שמניחים על הזרוע כנגד הלב מו­רה על עבודת המדות, לשעבד להקב"ה "הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות", ותש"ר "על הראש כנגד המוח" — לשעבד "הנשמה שהיא במוח" להקב"ה^ס.

וזהו גם הטעם הפנימי דהפרשיות ד­תש"י הם בבית א', ואילו בתש"ר, ד' הפר­שיות מונחות כאו"א בבית בפ"ע, כי ענינו של המוח והשכל הוא לפרט כל דבר לפר­טים, משא"כ רגש המדות אין בו התחל­קות פרטים, דרגש המדות מצד עצמו הוא למעלה ממדידה והגבלה (ורק מפני השפעת השכל על המדות, הרי גם המדות הם במדידה והגבלה), ולכן תש"ר הם בד' בתים בפ"ע, ותש"י כל ד' הפרשיות הם בבית א'.

ועפ"ז יש לבאר החילוק הנ"ל בין

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org