108

ועפ"ז יש לומר, דמ"ש אאמו"ר שרק "על דיבור ומעשה הביא (אדה"ז) פסו­קים" לפי "שהם בגילוי" (משא"כ מדות ושכל ומחשבה "אינן נגלות") — אין כוונ­תו רק לענין הגילוי והעלם ביחס להם עצמם (אם הם כחות גלויים לזולת או כחות נסתרים) [דאם כן הי' לו להביא כן בכ"מ שמביא מחשבה דיבור ומעשה, כנ"ל] — אלא בעיקר ביחס לשייכותם לענין הביטול (כתר) שלמעלה מחכמה וטעם ודעת, שביטול זה הוא בגלוי יותר בהעבודה בדיבור ומעשה מאשר בהעבו­דה שבכחות דשכל מדות ומחשבה [וכ­פשטות פירוש הפסוקים שהביא על די­בור — "ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך" — שמורה על ביטול מוחלט להקב"ה, "להיות דבר ה' ממש בפיו"^לג].

ולכן ביטוי וגילוי החידוש שבעבודת הבע"ת (שיסודה הוא ענין הביטול למע­לה מטעם ודעת כנ"ל) הוא "בדבר ה' זו הלכה. . מעשה הצדקה להחיות רוח שפלים", שבהם ענין הביטול הוא ב­גלוי^לד.

ו. אלא שעדיין צ"ב: אף שבחלק ההלכה שבתורה ענין הביטול (דכתר) הוא יותר בגלוי, אבל מהי השייכות בין ביטול זה לכח הדיבור דוקא [שלכן נקט אדה"ז ענין ההלכה רק גבי דיבור ("הדיבור בדבר ה' זו הלכה"), ולא לעיל גבי "והשכל. . הוא עיון התורה"]?

ועכצ"ל, שביטול זה ד"ואשים דברי בפיך" שייך לתכונת הדיבור דוקא. ועד"ז בענין המעשה, שזה שבהעבודה דמעשה — "מעשה הצדקה להחיות רוח שפלים" — מודגש ענין הביטול בגלוי, הוא לפי שזה שייך לתכונת המעשה.

ונקודת הביאור בזה — ע"פ הכלל (הנ"ל) "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", ולכן, ענין הביטול שמצד "כתר" ("תחלתן") בא לידי גילוי "בסופן" דוקא, בדיבור ומעשה.

הסברת הענין:

החילוק בין שכל מדות ומחשבה לדבור ומעשה הוא, ששכל מדות ומח­שבה הם בהאדם עצמו, משא"כ דיבור ומעשה הם מחוץ להאדם. שהחילוק אינו רק בכמות (שיעור התגלות הכחות, אם רק בעצמו, או שמתפשטים גם חוץ לה­אדם), אלא באיכות ומהות הכחות: ה­כחות שבאדם עצמו, הם גילוי מעלת ושלימות הנפש עצמה, דכאו"א מכחות השכל ופרטי המדות הוא מעלה ושלימות אחרת של האדם (וכן המחשבה ענינה — גילוי מעלות ושלימות אלו), משא"כ כל ענין הדיבור והמעשה הוא רק ירידה ל­גבי האדם עצמו, שהרי בשביל עצמו אין האדם צריך לדיבור, אלא זהו רק ש­האדם יורד ממעלת עצמו^לה ועוסק בהש­פעה אל הזולת (וכ"ש בענין המעשה, שהוא הפעולה בהעולם שחוץ ממנו).

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org