הרגש הוא באופן המוכרח מצד השכל). אבל מדות שלמעלה מהשכל, שהן למעלה מטעם ודעת, הרי אינן מוגבלות ומוגדרות ע"פ הוראת השכל, אלא זהו רגש בלי כל טעם והגבלהלז.
וזהו החילוק בין "אתדבקות רוחא ברוחא" של עבודת הצדיקים ושל עבודת התשובה:
אצל צדיקים, "סדר הישר", ההתחלה היא בשכל, והיינו דאף שכל מציאות הצדיק אינה בהתאם למה שצריך להיות מצד מציאותו לבד (אפי' טבע וציור דקדושה, מדות דקדושה), אלא כפי שמוכרח מצד בחי' אלקות המושג בשכלו, שזה מחייב שצריך לאהוב את ה' ולירא ממנו, ולדבקה בו בכל חלקי הנפשלח — ה"ז סו"ס מציאות דקדושהלט;
והיתרון בהעבודה דבע"ת בענין ד"בכל נפשך" הוא, שהדביקות אינה כבצדיק, שנובעת מטעם ודעת של השכל, אלא ההתחלה היא ממדות שלמעלה מהשכל, היינו בחי' הביטול שלמעלה מטעם ודעת לגמרי.
ודבר זה מרומז במה שמביא אאמו"ר שקדימה זו (דמדות לשכל) היא "ע"ד שבפ"ש דק"ש. . מעשה קודם לתלמוד", וכמבואר בכ"ממ, שזה שבפ"ש דק"ש מעשה קודם לתלמוד הוא (לא לפי שבפ"ש מדובר בדרגת ישראל שאין עושין רצונו של מקום, ולכן צריך להזהירות דמעשה קודם, אלא) מצד מעלת המעשה, שבמעשה ישנו ביטול גדול יותר מבתלמוד. דתלמוד שייך לבחי' חכמה שהוא קשור ושייך למציאות האדם, ואילו ענין המעשה מורה על מצב של עבודת עבד, שאין בה שום טעם אלא הוא עשי' בקב"ע וביטול לרצון העליון. ולכן בפ"ש דקאי בבע"ת יש בה מעלת הכפי' והביטול, יותר מבעבודה השייכת לחכמה ודעת (ולכן דוקא לע"ל יהי' מעשה גדולמא, כי לע"ל תתגלה מעלת הביטול שבמעשה שהוא למעלה מתלמוד).
[אלא שביטול זה שבמעשה הוא רק מצד שורש המעשה בעצם הנפש שלמעלה משכל, אבל מקום המעשה (בפועל) הוא למטה מכל הכוחות; משא"כ כאן