מות יתירהכ ב"תמימות" ("תמימות שבתמימות") שאינה גדר בהלכהכא — תמימות כימי בראשית — כשפסח חל בשבתכב (ושניהם שייכים גם בזמן הזה). ג) תכלית השלימות ד"תמימות" — שתלוי' בהקרבת העומר (ושתי הלחם) בזמן שביהמ"ק קיים.
ג. ויש לבאר השייכות דג' גדרים אלו ד"תמימות" למצות ספירת העומר בכלל — שזהו בהתאם לגדרה של מצות ספירת העומר ע"ד ההלכה.
ובהקדם משנ"ת במ"אכג בטעם הדיעותכד ש"אםד שכח לספור בלילה אחת. . הפסיד ממצות ספירת העומר לגמרי כשחיסר ממנו יום אחד, שנאמר תמימות תהיינה", שאין הכוונה בדבריהם שכל מ"ט יום הם מצוה אחתכה ובמילא כשהחסיר יום אחד נתבטלה המצוה — כי כל יום ויום הוא מצוה בפ"ע (שלכן מברכים בכל לילה ולילה)כו — אלא דכאשר החסיר יום א', חסר הענין ד"תמימות תהיינה", שאין מנינו בשלימות. זאת אומרת: הכוונה ב"תמימות תהיינה" היא, שספירת האדם צ"ל ב"תמימות" ובשלימות (שלכן צריך להתחיל "לספור בערב"), ולכן, מי ששכח ולא ספר בליל ט' (לדוגמא), אינו יכול לספור למחרתו "היום עשרה ימים לעומר", כיון שלא קיימת אצלו (בספירתו) מציאות של ספירת יום עשירי אם לא קדמה המציאות דספירת ט' ימים לפניו.
והנה ע"פ הנ"ל, שההכרח דתמימות במנינם (שאם שכח לספור לילה א' אינו יכול להמשיך ולספור בברכה) אינו מצד זה שהחסיר פרט מהמצוה, אלא מפני החסרון בהמציאות דספירת הימים הבאים (דאם לא ספר תשעה לדוגמא, שוב א"א לו לספור היום עשרה ימים) — צריך לומר, לכאורה, דאפילו עבד שנשתחרר באמצע ימי הספירה ובעבדותו ספר כל הימים שלפנ"ז, יכול לספור בברכהכז, אף שבעבדותו לא הי' חייב בספירה (ואין