130

והדין השני — בשייכות להריגת ה­רוצח ע"י אחר (המוצא אותו חוץ לעיר מקלטו), ובזה יש חילוק בין גואל הדם לשאר בני אדם, דגואל הדם יש לו רשות להרגו, ושאר כל אדם רק "אין חייבין עליו" (אבל אסורים לכתחילה, אף שהוא "גברא קטילא").

ויש לומר, שזה ש"התיר עצמו למי­תה" נלמד מהכתוב "ונס שמה — שם תהא דירתו (שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו)", כלומר, שחיותו היא רק בעיר מקלטו, ואם יצא נפקע ממנו גדר "חיות" והתיר עצמו למיתה והוי כ"גברא קטי­לא"^כד.

[ויש לומר עוד, שכוונת הכתוב^כה "ונס אל אחת מן הערים האל וחי" היא — דהורג נפש ראוי להיות בגדר "גברא קטילא", אלא שבערי מקלט^כו נתחדש בו דין^כז ד"וחי", שנפקע ממנו גדר "גברא קטילא"].

ד. ע"פ הנ"ל מובן בפשטות הא ד­אינו יוצא מעיר מקלטו אפילו להציל, שאין צריכים להא דאין אדם חייב להכנ­יס עצמו לספק סכנה בשביל להציל חבירו או בשביל הצלת כלל ישראל — אלא שכיון שע"פ דין תורה כשיוצא מעיר מקלטו, יש עליו דין "גברא קטי­לא", א"א שיחול עליו שום חיוב ודין לצאת מעיר מקלטו לאיזה ענין שהוא. ולכן א"א לומר גם בנדו"ד שפקו"נ דכלל ישראל יתיר לו להציל, כי הדין והמצוה דפקו"נ אינו יכול לחול על מי שהתורה אומרת עליו שע"י פעולת ההצלה נעשה "גברא קטילא".

[ואולי יש להוסיף ע"ד הרמז וה­דרוש^כח — דזה גופא שפקו"נ דישראל יהי' תלוי באדם שהתורה אסרה עליו לצאת מעיר מקלטו (באופן שאם יצא "התיר עצמו למיתה"), מכריח לומר, דכלפי שמיא גליא שאין כאן פקו"נ, ואדם זה אין ביכולתו להביא הצלה וישועה.

וע"ד ביאור הרמב"ן^כט בדין עדים זו­ממין דאם "הרגו אין נהרגין"^ל — דכיון שנהרג ע"פ תורה בב"ד, ה"ז גופא מכ­ריח לומר, דכלפי שמיא גליא שלא הי' צדיק ובעונו מת, ד"אלו הי' צדיק לא יעזבנו ה' בידם"].

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org