טפלים אל האדם, וקודם כל צריך לאכול בעצמו ורק אח"כ בא מאכל בהמתוטז, אלא שהנהגה זו קשורה עם חסדו ורחמיויז המרובים של האדם (וכדלקמן ס"ד).
ועד"ז הוא בנוגע לכללות ההנהגה עם עבדו הכנעני: זה שהתורה התירה להעביד עבד כנעני בעבודת פרך — "עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה"יח (אף שלכאורה הוא אכזריותיט) ה"ז משום שעבודת העבד כוללת גם עשיית "דברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדים"כ [שלכן נאסר להעביד עבד עברי בדברים אלוכא, כיון שנצטוינוכב "לא תעבוד בו עבודת עבד"], וכדי שלא יחסר בענין העבדות (שהעבד לא ימנע את עצמו מלעשות דברים בוזים) יש מקום להתנהג עמו באופן כזה שירגיש את היותו עבדכג, ולכן התירה התורה לעבוד עמו בפרך (אף שגורם צער להעבדכד), כיון שזה נוגע להעבדות גופא.
ומזה מובן, שמצד "דרכי חכמה" לחוד, הרי יש מקום לומר שצ"ל דוקא עבודה בפרך. ורק מי שחונן ב"מדת חסידות" והוא "רחמן ורודף צדק", מתנהג ברחמים גדולים גם כלפי עבדו, עד שמתנהג עמו באופן של השוואהכה [ע"ד החיוב בעבד עבריכו "להשוותן לו במאכל ובמשקה כו'"], ויתירה מזו — שמקדים מזונות עבדו לסעודת עצמו (אע"פ שהנהגה כזו היא לכאורה היפך ענין העבדות גופא), שהנהגה כזו היא רק מצד רחמיו המרובים של האדוןכז.
ג. לפי הסבר זה יש לבאר גם אריכות לשון הרמב"ם בסיום הלכה זו, וז"ל: